קשה מאוד להבין מה בדיוק עמד מאחורי גזר הדין של כבוד השופט עופר נהרי, סגן הנשיא של בית משפט השלום לתעבורה במחוז תל אביב, כשהוא החליט בתיק של הריגת אדם ברשלנות להוציא מתחת ידיו מאסר בפועל לתקופה של ארבעה חודשים בלבד. אכן לגזר דין זה הוספו חמישה חודשי עבודות שירות, פסילת רישיון לתקופה של 12 שנה, פיצוי כספי מגוחך של 25 אלף שקלים ומאסר על תנאי לעשרה חודשים.

גזרי דין כמו זה חייבים לזעזע את כולנו, ולא יעזרו כל דברי ההבנה על גיל הנאשם, ועל כך שאין זה פשוט לשלוח אדם מבוגר שגם איננו בריא לכלא, ושגיליון העבירות שלו נקי, ושהוא במשבר רגשי בהתחשב בעצם העובדה שהוא הרג אדם. כל אלה מתגמדים ומתבטלים לחלוטין מול הערך של קדושת החיים ומאבק המדינה לשמירה על החיים. הענישה חייבת להיות תואמת לחומרת העבירה, והענישה האמיתית ובעלת המשקל היא תקופת המאסר בפועל.

אני מתקשה להבין איך על הרג אדם ברשלנות ברמה חמורה מאוד אפשר לגזור רק ארבעה חודשי מאסר. גזרי דין כה מקילים ממוטטים את ערך קדושת החיים ומחלישים מאוד את המאבק לשמירה עליהם. הם מעבירים מסר מסוכן בכל הקשור לערך חיי אדם בתחום המשפט הפלילי. הם מציבים נורמה איך החברה שלנו, שהשקפת עולמה אמורה לבוא לידי ביטוי בהחלטה של בית המשפט, מתייחסת לשמירה על חיי אדם.

במקרה זה מדובר היה בהרג של אישה קשישה, כשהיא כבר מצויה בתוך מעבר החציה, והאור הירוק מבטיח לה שהיא זכאית לעבור בבטחה את מעבר החציה. והנה מגיע נוהג במשאית עם מערבל בטון כבד וממשיך בנהיגתו אל תוך מעבר החציה, כשהוא פונה ימינה, מכה באישה הקשישה, מפיל אותה על הכביש ודורס אותה למוות.

מעבר חציה הוא המתחם המסומן בהבלטה בכביש שנועד להעניק להולכי הרגל, הווה אומר לכל אחת ואחד מאיתנו, את הזכות לעבור מצד אחד של הכביש לצד אחר כשאנו מוגנים מפני תנועת כלי רכב. על כל נהג מוטלת החובה האבסולוטית להאט כשהוא מתקרב למעבר חציה ולהתבונן היטב אם מעבר החציה אכן פנוי קודם שימשיך בנסיעתו, וזוהי חובה מפורשת בתקנות התעבורה. מעבר החציה גם מטיל על הנהג את החובה לעצור אפילו אם הולך רגל רק מתכוון להיכנס אל תוך המעבר. החובה לעצור אינה רק מול הולך הרגל המצוי בתוך המעבר, אלא גם להולך הרגל העומד להיכנס למעבר.

בנינו נורמה כללית, המחייבת את כלל הנהגים, שנועדה להבטיח להולכי הרגל חצייה בבטחה את הכביש. אך גזר הדין שנתן סגן הנשיא נהרי ממוטט כליל נורמה זו. הוא לא השכיל לתת משקל נאות לעובדה שהוראות מוחלטות של תקנות התעבורה מופרות, כשהתוצאה היא הריגת אדם. מול האינטרס הציבורי כבד המשקל של הגנה על חיי אדם בדרכים, העביר השופט מסר שאפשר לנהוג ברשלנות ברמה גבוהה, תוך הפרה של חובות מוחלטות, כשהעונש הוא מעין עונש סמלי, ארבעה חודשי מאסר.

ויש לשים לב, מדובר היה בצומת מרומזר, באור יום, במזג אוויר נאה ובראות טובה, ובכביש שהוא תקין לחלוטין, נקי ויבש. לא יכולה להיות הפרת חובת זהירות ברמה גבוהה יותר. אם על הריגת אדם בנסיבות כה חמורות גוזר כבוד השופט רק ארבעה חודשי מאסר, הוא מגחיך את תכלית תחום הענישה הפלילית, מעביר מסר חמור של זילות חיי אדם ופוגע קשות במאבק הנמשך לצמצום הקטל בדרכים.

וכך מתוך אמפתיה וחמלה על היחיד, ממוטט שופט בישראל את חובת הזהירות הנדרשת מהאוחזים בהגה. הרג אדם בנסיבות אלה לא היה דבר מקרי. זוהי תוצאה ישירה של התנהגות אנוש, נהיגה בחוסר זהירות תוך הפרת החובות שבחוק. אבל במבחן גזר הדין, שזה המסר העיקרי, אנו עלולים להבין כי זה לא באמת כל כך נורא. 

הכותב כיהן כיו"ר ועדת הבטיחות בדרכים בכנסת וכיו"ר הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים