כשהקורונה בשלביה המוקדמים ומספר הנדבקים היה עדיין קטן, ממשלת ניו זילנד בראשותה של ג'סיקה ארדרן, הזדרזה לסגור את השערים והמדינה נכנסה לסגר מלא של חמישה שבועות. במהלך הזה היא עצרה את המגיפה. בשלב הבא חויבו אנשים שרצו להיכנס למדינה בהזמנת מקום במתקן הבידוד טרם הגעתם, ומשדה התעופה עברו ישירות לשם.
בארץ, למרות הצהרת ראש הממשלה כי "אף מדינה לא עשתה את מה שאנחנו הולכים לעשות - סוגרים את המדינה הרמטית", לא סוגרים ולא הרמטית. או ליתר דיוק, השערים סגורים הרמטית, רק לחלק.
בכל הנוגע ליציאה מהארץ, סביר להניח שלא רבים מבקשים את אישור ועדת החריגים. אחרי הכל, לא רבים כיום הפיתויים לתייר. אבל יש והוועדה נדרשת לפסוק בסוגיה הזאת. בתוכנית "יהיה בסדר" בגלי צה"ל שודר השבוע סיפורה של תמי, שחולה בניוון שרירים, הנחשבת כמחלה סופנית. לפני חצי שנה החליטה להיעזר בשירותי דיגניטס בשוויץ כדי לסיים את חייה בכבוד. אישורים ניתנו והתאריך נקבע, ואז נסגרו השמיים. הפנייה לוועדת החריגים נדחתה בטענה ש"זה לא טיפול רפואי לפי כללי ההסתדרות הרפואית והעולם הנאור".
אני, כרופא המלווה חולים ביגון ובסבל ובמחלות קשות וסופניות, חושב שדווקא בעולם הנאור יש מקום לקיים זכויות אדם בסיסיות. ערעור שהוגש נדחה אף הוא, והפעם בטענה שבישראל המתת חסד אינה חוקית ולפיכך לא ניתן לאשר את הטיסה. מיותר לציין כי בימים שאינם ימי קורונה אין איש חייב לבקש את רשות המדינה לטוס לדיגניטס. חלון ההזדמנויות של תמי צר. בדיגניטס מתנים את מתן החומר הממית במצב קוגניטיבי צלול של החולה, וביכולתו לקחת אותו במו ידיו. תמי מתעוררת כל בוקר בבהלה - איזה תפקוד נוסף אבד לה במהלך הלילה. אכן, אין גבול לאטימות.
ובאשר לכניסה ארצה, גם כאן נפערים בסגירה ההרמטית סדקים בגודל מטוס. ישראלים רבים שנתקעו בחו"ל ומבקשים לשוב למשפחותיהם, נתקלים בקיר אטום. עיתון "הארץ" דיווח על אזרח ישראלי שבצר לו הגיע לשדה תעופה בלונדון בתקווה שימצא טיסה ארצה, ולהפתעתו גילה שיש טיסה של ישראייר שלא הופיעה בלוח הטיסות היוצאות. כאשר ביקש לעלות עליה, נאמר לו שזו "טיסה פרטית". הנוסעים, ממה שראה, היו חרדים. סגר מאוד סלקטיבי.
אז אני שואל: למה מקרים הומניטריים אמיתיים נדחים? והאם נפתחים שערי שמיים לאנשים שמישהו חפץ ביקרם? נראה כי מעלימים עין אחת ובשנייה בוכים על עליית מקדם ההדבקה.
נותר לי רק לומר שלא פלא שהכל חסוי ל־30 שנה. תתביישו.