כבר מזמן לא סיפרתי לכם משהו ממעלליו המופלאים של רבי איצ'ה, שכננו - דלת מול דלת - בימי ילדותי בתל אביב, ויש מה לספר, בעיקר בחג הפורים. מה עוד שסיפור זה, שבעת התרחשותו הכה גלים בכל העיר ואף מחוצה לה, עולה במקוריותו ובתעלוליו על כל קודמיו שכבר סיפרתי עליהם בשנים האחרונות.

האירוע הזה התחולל בבית הכנסת המרכזי בשכונה שלנו במרכז תל אביב והדיו התפרסו אל כל מרחבי האזור. יש מי שטוען שהגיעו אפילו עד גדרה בדרום וחדרה בצפון ואולי אף מעבר לזה. בבית הכנסת השכונתי שלנו נהגו רבים מהמתפללים - להוציא כמה ייקים חמורי סבר וחסרי חוש הומור - לבוא לתפילה ולקריאת המגילה בפורים כשהם מחופשים. רב בית הכנסת לא רק שלא מנע זאת, אלא אף ראה את ההתחפשות בעין יפה. כך נהגו בישיבה שבה למד, סיפר פעם. כל זה עד שבא מיודענו איצ'ה וכדרכו בקודש קלקל הכל.

בחג פורים אחד הופיע האיש מחופש לאישה. לבוש שמלה צבעונית, נעול נעלי גברת גבוהות עקב, צבוע שיער וחובש כובע נשי מקושט בפרח ורוד, מאופר כאישה וציפורניו משוחות בלק אדום. הוא דידה לתוך בית הכנסת עוד לפני תחילת התפילה, כשהוא־היא מנדנד/ת את האחוריים הנה והנה באופן מופגן ומפתה.

המתפללים שכבר היו בבית הכנסת, להוציא הייקים הרציניים תמיד, פרצו בצחוק אדיר, רובם אף נהנו, וכולם כאחד המתינו במתח לבואו של הרב ולתגובתו. כמה מהמתפללים אף הזהירו את איצ'ה מפני תגובתו של הרב על הימצאות אישה בהיכל, אך הוא הגיב בתנועת ביטול. וכשהגיע הרב, השתררה דממה בבית הכנסת. הרב הביט ימינה ושמאלה, מחייך למחופשים ותוהה על מה ולמה השקט המוזר והלא מקובל הזה. ואז נתקל מבטו בגברת אחת שישבה באחד המושבים בהיכל הגברים. נחרד וזועם הוא התקדם אליה ורק כשהתקרב אל מושבה זיהה כי הגברת אינה אלא אדון איצ'ה.

הרב, איש רגוע ובעל דיבור רך בדרך כלל, איבד את שלוותו ופתח בשאגות על הגברת המחופשת וגירש אותה־אותו מבית הכנסת כשהוא צועק: "אל תעז לחזור לכאן לעולם! אני מנדה אותך!". שניים מבריוני בית הכנסת מיהרו למלא את פקודת הרב והשליכו את איצ'ה לרחוב כשהם מורידים ממנו את תחפושתו הנשית. הוא אסף את עצמו ואת מלבושיו ושב הביתה צולע, נאנח ומייבב. רעייתו נחרדה למראהו ולאנחותיו, והוא סיפר לה כל מה שאירע בבית הכנסת. היא נזפה בו בזעקות: "אולי תפסיק כבר עם השטויות שלך, אתה כבר אדם מבוגר. די כבר עם ההתבזויות שלך". אבל הוא הבטיח לה שהוא עוד יראה לרב הזה מיהו איצ'ה.

רב בית הכנסת מצדו, זימן את איצ'ה לדין תורה לפני הרב הראשי של תל אביב, רב קפדן וחמור סבר, שזקנו הלבן והארוך נח על חזהו. הוא נזף בו קשות והאשימו בביזוי תלמיד חכם צנוע וישר דרך ואף תבע ממנו "להתנהג כבן אדם". רב בית הכנסת ואיצ'ה לחצו ידיים בפקודת הרב הראשי - לחיצה קרה, שלא לומר מקפיאה - כשעיניהם בוהות באוויר.

רב בית הכנסת גם החליט בעקבות האירוע לבטל את ההופעה של המתפללים בפורים כשהם מחופשים והודיע כי ההתחפשות תהיה מעתה בכובעים למיניהם בלבד. הוא לא שעה למחאות של מתפללים שסירבו לקבל על עצמם את הגזירה הזאת, המבטלת מנהג ישן ואהוב, אבל אלה נאלצו להיכנע. את זעמם הפנו כמובן אל איצ'ה ודרשו לסלקו סופית ובאופן מוחלט מבית הכנסת. "מה אנו צריכים את הצרה הזאת; שילך להשתטות בבתי כנסת אחרים", אמרו.

מעתה נהפך חג הפורים בבית הכנסת הזה לתצוגה של כובעים מכל המינים ומכל הדורות, צבאיים ואזרחיים, מכובע פלדה וכובע גרב וכובע ליצנים ועד קסקטים וכובעי בארט וכובעי טמבל ומגבעות למיניהן. היו גם כאלה שהפכו כלים שונים לכובעים - סירים, קערות, צלחות עמוקות וכיוצא באלה. אחד המתפללים, שמן מאוד וכבד גוף, אף נשא על בטנו המנופחת מודעה המצטטת בשינוי קל את הנביא ירמיהו, לאמור: "סיר נפוח אני נראה".

לא איש כאיצ'ה יחמיץ הזדמנות כזאת לעורר מהומה. בחג הפורים הראשון שלאחר גזירת הכובעים, הופיע בבית הכנסת כשעל ראשו סיר לילה. כן, קראתם נכון - סיר לילה. חדש, נקי, מצוחצח ומבריק, אבל סיר לילה שאין צורך לפרט לאילו צרכים הוא משמש. מהומת אלוהים פרצה בבית הכנסת, והרב עצמו, במו ידיו, אחז בצווארו של איצ'ה והשליך אותו בעזרת כמה מתפללים אל מחוץ לבית הכנסת, כשהוא שואג: "בל תדרוך עוד כף רגלך לעולם במקום הזה". והיא אכן לא דרכה עוד.

היכן כן דרכה? שאלה טובה. איצ'ה ורעייתו נעלמו מהשכונה. השמועה אמרה שעקרו לעיירה כלשהי בצפון או בנגב והתקבלו שם בזרועות פתוחות. איש לא הכירם ולא ידע על מעלליו של התושב החדש. להפך, הוא היה נאהב ומקובל ובתוך זמן קצר נעשה אף גבאי ראשי ושלט בבית הכנסת ביד רמה. אתם יודעים, היה לו ניסיון רב בתחום הזה כנשלט.

וכשלאחר כמה שנים בא לביקור בבית הכנסת הקודם שלו בשכונה התל אביבית, התקבל דווקא בסבר פנים יפות ושמחות על ידי המתפללים שהכירוהו. וכששמעו מפיו על רום מעמדו והצלחתו בבית הכנסת שבעיירתו, פלטו: "נו, מה לעשות, הוא נשאר אותו פנטזיונר".