1. הטרלול אינו מקרי, הוא צורך השעה. מסיבות הפורים ההמוניות חגגו יום הולדת שנה סימבולי לקורונה. הרי כך מלכתחילה הגענו לאנרכיה: אין יכולת לשלוט על עם חצוי, ואי אפשר להשיג משילות כשהציבור מולעט במסרים סותרים. שר הבריאות יולי אדלשטיין קפץ על ההזדמנות להאשים את התל־אביבים באחריותם להתפרצות העתידית של הקורונה, אחרי שהתעלם מקיום חתונות וטישים, כי זוהי דרכו של השלטון הנוכחי. לקונן על חוסר האחדות במקביל להעלמת עין ממחצית מהציבור והאשמת המחצית השנייה, תוך עיוורון מוחלט להשלכות התנהלותו. הרי למה בכלל הגענו שוב למערכת בחירות?
שרשרת הבחירות היא דרכה של הליכוד להחזיק בשלטון ללא רוב בעם. זה אתגר לא פשוט, שדורש תחזוקה אינטנסיבית ורטוריקה נטולת רצף הגיוני. ובאמת, לך תעביר את המסר שהחיסונים הם קסם בל יתואר, אבל לצדו את המסר שאסור להסיר מסיכות. לך תעביר את המסר שאנחנו חוזרים לחיים רגילים ופותחים את הכל - אבל אסור לקיים מסיבות. לך תאיים בקנסות של עשרות אלפי שקלים, אחרי ביטולי הדוחות למוסדות החינוך החרדיים. לך תגייס עם מפולג ומרוט להישמע להוראות הבריאות, כשכרגע הרבה יותר חשוב להעביר לו מסרים מניפולטיביים של בחירות. זה פשוט לא עובד, ואלה התוצאות.
2. אין באמת אופציה לממשלת ימין. רטוריקת ההוקעה הסיסטמטית מגויסת למען המנדטים, אבל גם מתחזקת שיח מטורלל שמסתיר את האמת וכבר לא משקף את המציאות בשום צורה. מרוב דיבורים על סרטוני ביזוי השואה של בן גביר והפוסטים מבזי השואה של מראענה, נדמה שהם המועמדים העיקריים לראשות הממשלה. לצד זה, המיינסטרים עסוק באמירות מעורפלות. נפתלי בנט וגדעון סער אומנם הפסיקו להתקוטט זה עם זה, אבל עדיין לא מצהירים מספיק בבירור ששיתוף פעולה ביניהם הוא האלטרנטיבה לשלטון הנוכחי. אם ברור לשניהם שזאת השאיפה, למה הם לא אומרים את זה?
זה עוד כלום לעומת ססמת "ממשלת ימין על מלא", שהגיעה השבוע לשפל חדש של ניתוק מהמציאות. מכתב הנאמנות שנתניהו ניסה להחתים עליו את "הימין", סורב על ידי בצלאל סמוטריץ' ונחתם רק על ידי המפלגות החרדיות. לפתע, מתוך הררי התעמולה, נצנץ לו רסיס של אמת. הרי נתניהו יכול לעמוד ליד לוחות מחיקים ולחבר מנדטים עד מחר, אבל זה לא ישנה את העובדה שהימין למעשה עזב אותו - גם בנט, גם אביגדור ליברמן וגם סער. איך אפשר להמשיך למכור את האגדה שהברית עם החרדים היא "ממשלת ימין"?
בניגוד לרטוריקה, במציאות אין ממשלת שמאל, כי אין יותר שמאל. אבל גם אין בכלל אופציה לממשלת ימין. יש אופציה לברית ליכוד־חרדים עם חוסר משילות בילט־אין, ויש קואליציית ימין־מרכז כלשהי שתהיה ממש לא פשוטה להרכבה. אלה הן שתי האפשרויות. משום מה שני הצדדים מנסים כל הזמן להכחיש אותן.
3. הלקונה שבלקונה. במסגרת הרטוריקה הלא קשורה, זכינו השבוע לשלל פרשנויות סביב הסיפור המשוגע של בני גנץ והסיכוי שלו להפוך לראש ממשלה בפועל, אם נמצא את עצמנו מגיעים לבחירות חמישיות. זה לא מופרך כמו שזה נשמע - בהינתן הפלונטר הלא פתור והרטוריקה המעוקמת, הסוקרים כבר אמרו לא פעם שלתסריט כזה יש סיכוי לא רע. האם שחקני השחמט המבריקים, שלא העבירו תקציב כדי לסכל את הרוטציה ולדהור לבחירות רביעיות, חשבו גם על הבחירות החמישיות כשחתמו על ההסכמים שלא הייתה כוונה לקיימם?
סביר יותר להניח שאחרי כל כך הרבה טריקים ושטיקים, גם אצל המתוחכמים שבתחמנים - בסוף משהו מתפספס. קומבינה על קומבינה על קומבינה בסוף הורסת את השיטה, וכבר אי אפשר להישען יותר על ההיגיון הפנימי שלה. אז כן, יש מצב שלגנץ בר המזל תתפלק ראשות ממשלה על פי חוק, גם אם יקבל 4 מנדטים בלבד בבחירות הרביעיות, וגם אם לא יעבור את אחוז החסימה.
4. גוש "רק לא ביבי" הוא לא באמת גוש ולא באמת "רק לא ביבי". נוכח הלקונה הזאת, קשה להבין את ההתעקשות של חלק מהגורמים במחנה המרכז־שמאל לקרוא לגנץ לפרוש מיד מהמרוץ. זה רק מגביר את התחושה שהרטוריקה כבר לא קשורה לשום מציאות.
ראשית, גוש "רק לא ביבי" לא מתנהל כגוש, אלא יותר כמו חבורה של אינדיבידואליסטים נקמנים, שחסרים אסטרטגיה משותפת שמתייחסת לתמונה הגדולה. איך זה שאף אחד, למשל, לא קורא לירון זליכה לפרוש מהמרוץ? הרי מהרגע הראשון הוא מהווה בעיה של זלילת קולות. משום מה כולם מעדיפים לחבוט בגנץ, שיש לו סיכוי גדול בהרבה לעבור, וממילא הוא כבר אמר שינהג באחריות אם סמוך לבחירות יתברר שזה לא יעבוד.
אבל מעבר לכך, כרגע גנץ הוא דווקא ההזדמנות של הגוש, לא הבעיה. הוא יהיה פרטנר הרבה יותר נוח לממשלת מרכז שפויה מאשר מיכאלי או מרצ, שמושכים שמאלה. חשוב מכך - בגלל הלקונה במשחק המטורלל של שרשרת הבחירות, בואכה נובמבר הוא יכול להיות גורם משנה משחק אם אף צד לא יצליח להקים ממשלה. אז עם כל הכבוד לרטוריקת הנקמנות המסורתית, לא עדיף לשתף איתו פעולה?
5. כיסופים למיינסטרים. לסיכום, אפשר לתמצת את כל השנתיים האחרונות כמסע מפרך שבעיקר מעורר געגועים למיינסטרים. די מיצינו את הפיקציה שלפיה יש שתי אפשרויות לממשלות קיצוניות, במקום לממשלת מרכז אחת שפויה. בינתיים, רק התרבו הבעיות האמיתיות במדינה: הכלכלה חטפה בעיטה, המוטציה הבריטית עוד לא אמרה את המילה האחרונה, הכנופיות בנגב ובקו התפר מטילות אימה על התושבים, וכן, גם מול איראן נצטרך אסטרטגיה חכמה.
במסגרת הרטוריקה המעוקמת, הרגילו אותנו להסתכל על העולם כאילו היה תוכנית ריאליטי. אבל בעולם המציאותי אנחנו ממש לא חייבים להחליט אם אנחנו פרו־רפובליקנים או פרו־דמוקרטים. היתרון של ישראל תמיד היה היחסים הדו־מפלגתיים עם ארצות הברית, ולשם צריך לשאוף לחזור, גם בעניין איראן. פעם, כשהיינו מיינסטרים, זה היה מובן מאליו.
האמירה המדויקת של השבוע הייתה שייכת דווקא לליברמן. נוכח מכתב הנאמנות שנחתם רק על ידי העסקנים החרדים (שאפילו הם דרשו הפעם נוסח פחות מגביל), ליברמן קרא לבנט, סער ולפיד לחתום איתו על מכתב נאמנות נגדי. כזה שיוכיח שיש פה גוש נוסף של מרכז־ימין שפועל יחד כדי להחזיר את השפיות למדינת היהודים. גוש שמבין שבלי קומבינציה כלשהי של אחדות, שום דבר לא יזוז פה. כזה שיאפשר לנו לנוח מהמריטה האובססיבית של הקצוות, ולהיזכר מה זה מיינסטרים.