הקלישאה אומרת ששחקנים לא אוהבים לחגוג את פורים מכיוון שהם מתחפשים במשך כל השנה כשהאחרים לא. ואין להם טעם להסתובב מחופשים כשכל העולם עושה זאת גם כן. על התיאוריה הזו גדלתי, כילדה שחקנית שמרד הנעורים הגדול שלה היה לא להתחפש בפורים כי זה מבזה את המקצוע.

אלא שביום שישי, אחרי שלושה עשורים של סרבנות תחפושות, יצאתי מהבית בתחפושת הכדורגלנית שלי עם כלבה שמחופשת לאננס וחברות ששמחו שהצטרפתי אליהן לחגיגה סוף־סוף. שוטטנו בעיר שהייתה מתה באופן יחסי, כמה שעות לפני שנכנס העוצר הלילי, והרגשתי בפעם הראשונה בחיים - כמו כולם.

אני לא יודעת אם זו השנה שעברה על שלל איסוריה, שגרמה לי לרצות לעשות דווקא את מה שנמנע מאיתנו. אם זה הצורך לפרוץ גבולות ולצאת לחופשי אחרי שלושה סגרים ומגבלות תנועה, או שזה היה בסך הכל עוד חלק בשחרור העצמי שלי, אחרי שהצלחתי להתראיין בפעם הראשונה השבוע בלי להסתתר מאחורי ססמאות או פרסונה עיתונאית על כך שגם אני חוויתי הטרדות מיניות בתיאטרון לפני אי־אלו שנים.

אז הנה קבל עם וטור - אני לא שחקנית יותר, תודה לאל. ועכשיו גם כל נימי נפשי וגופי מפנימים זאת. אני משוחררת מהעול ויכולה להתחפש כאחד האדם. חבל שזה קורה דווקא בשנה שבה אי אפשר לחגוג.

לא ידעתי אם ראוי לחלוק מעל דפי העיתון הזה את העובדה שהוצאתי ספר בשבוע שעבר. רומן שכתבתי לפני ארבע שנים ונולד רק עכשיו, שעוסק בין היתר בחשיפת האמת על מה שקורה מאחורי הקלעים בתעשייה שנראית נוצצת מבחוץ אך רקובה מבפנים.

זה לא מניפסט מאשים או ספר עיון. הוא נולד כחלק מצורך להציף את הנושא שחשתי שקשה לפרסם בטורים וקל יותר לשזור בתוך עלילת רומן קלילה ומנחמת.

בחיי שתכננתי להתעלם כאן מהמאורע, הרי אי אפשר להתעשר כיום מספרות. אלא שאז התפוצצה פרשת ארז דריגס, ושוב שחקניות הוזמנו לאודישן מפוברק על ידי צלם והוטרדו. מישהו החליט לנצל נשים שנמצאות בחל"ת והבטיח להן הבטחות גדולות, ובסוף פרסם תמונות אינטימיות שלהן ברשת. תהיתי איך זה שגם אחרי מהפכת ה־MeToo, אחת המהפכות החשובות בהיסטוריה, אין חדש תחת השמש. לא יכולתי שוב לעמוד מנגד ולסתום את הפה.

מה ששבר אותי סופית וגרם לי בכל זאת לכתוב את הטור הזה היה הראיון שקיים ראש הממשלה בנימין נתניהו עם אודי סגל בשבוע שעבר. אחת השאלות הייתה על MeToo, ואת תגובתו הצוננת של נתניהו לא היה אפשר לפספס. אפשר לנתח את התייחסותו - "מה אני יכול להגיד, דבר טבעי, זה קורה" - בכל מיני דרכים. תומכיו יגידו "מה יש לו כבר לומר". מתנגדיו אמרו "איזו בושה שראש הממשלה לא מודע לכך שיש כזו תנועה". אלא ששוב ההתייחסות לנתניהו היא בכלל לא הסיפור בכל הסאגה העצובה הזו, וכרגיל היא מעקרת את הנושא החשוב הזה והופכת אותו, כמו כל דבר במדינה, לפוליטי.

זה לא "לא ביבי" או "כן ביבי" - מדובר בחיים של ילדות, נערות ונשים. כמה שעות אחרי הראיון פורסם על אונס של ילדה בת 13 שאירע במלונית קורונה. מספיק לזכור את העובדה שאנחנו חיים במדינה שבה רק לאחרונה תוקן החוק כך שנשללת האפוטרופסות על ילדיהם של הורים שהואשמו באלימות במשפחה, ועוד כהנה וכהנה דברים שמרתיחים את הדם. איך נרצה שיתייחסו למי שהיה להן מזל ולא רצחו להן את הגוף אלא רק את הנפש? "תגידי תודה שאת חיה", הם לא מעיזים לומר בקול, אבל ככה זה משתמע.

אני יודעת מה חלקכם אומרים בכל פעם כשמתפוצצת פרשת שחקנית כזו או אחרת שהוטרדה מינית: למה לאישה אין שכל ישר לעצור את זה? לחסום, לא לענות, לא ליפול למלכודות דבש. בוודאי אם הן לא נערות תמימות.

אז אני כאן כדי לומר לאותם אלה שכותבים פוסטים נרגנים ברשת, שגם אישה בעלת שכל ישר ביותר, זו שחשבה שלעולם זה לא יקרה לה, זו שהצליחה לדמיין בראשה עשרות פעמים את הבעיטה באשכיו של זה שידביק אותה לקיר, זו שחצתה את גיל 24, 35 ואפילו 40 - יכולה להישאב מתוך רגע של חולשה לסיטואציה. אין שום דרך לשפוט אותה לטוב או רע, שחור או לבן עד שלא נמצאים שם, בגוף ובנפש. גם הלוחמות הגדולות, אלה עם הפה הגדול, האמיצות ביותר, קפאו ברגע האמת. אני יודעת.