אסון קרה בתחילת השבוע במהלך חג פורים בירושלים: בשכונת מאה שערים, ברחוב החומה השלישית פינת רחוב שבטי ישראל, בחור ערבי בן 22 ממזרח ירושלים שנהג ברכב הסעות השייך לבית חולים נקלע ללא כוונה ושלא בטובתו למפגש עם צעירים משולהבים ורכבו הותקף באכזריות.
בתחילה נרגם הרכב באבנים ואחר כך חסמו את נתיב נסיעתו של הנהג, פרצו אל הרכב ולדבריו, החלו לבצע בו לינץ'. הנהג שחש, בצדק, סכנה לחייו, ניסה לנוס מהמקום, לא הצליח להתחמק מרודפיו, ובסוף נסע קדימה ודרס את איתמר בן אבו ז"ל. האיש נפצע אנושות, ומאוחר יותר נפטר מפצעיו. גם הנהג נפצע באורח שהצריך טיפול רפואי.
ברשתות החברתיות הוגדר המקרה כ"תאונת דריסה". הפורעים הוגדרו פעם אחת כ"נערי שוליים" ופעם אחרת כ"חוגגי פורים", שיידו אבנים על הנהג. הנהג הדורס נאזק למיטתו בבית החולים. באחד מהעיתונים צוטט השופט שהאריך את מעצרו של הנהג כאשר קבע "החומרים מצביעים על חשד סביר לביצוע העבירה המיוחסת".
באותו מקום שבו התרחשה התקרית הותקף גם אמבולנס ישראלי. חובש מד"א מסר שהם ברחו משם, והוסיף "אם תקפו אמבולנס, תאר לעצמך מה זה בשבילם לתקוף רכב הסעות". ואני שואל מדוע הנהג שהגן על עצמו והגיב בתגובה נורמלית של בריחה מהמקום נאזק?
איני יודע איך כל אחד ואחד מכם היה נוהג. איני יכול לשים עצמי במקומו ובמצבו של הנהג, כמו שנאמר "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו". לא הייתי רוצה להגיע למקומו של אדם מוכה ופצוע שחש איום ברור ומיידי על חייו, אבל יש מצב שהייתי נוהג כמוהו, ולא בטוח שהייתי מוצא עצמי אזוק למיטה בבית חולים.