1
נפתלי בנט רוצה להפוך את ישראל לסינגפור. הוא רוצה להוריד מסים, הוא רוצה לעשות דיאטה לסקטור הציבורי (באמצעות הקפאת תקנים), הוא רוצה להגדיל את ההכנסה הפנויה לאזרחים. אני בטוח שרובנו מסכימים עם בנט. מי לא רוצה לשלם פחות מסים? מי לא רוצה עוד תוספת בנטו? מי לא רוצה סקטור ציבורי רזה ויעיל יותר? הבעיה היא לא ברצונות, אלא ביכולת המימוש.
ובכלל, כל ההבטחות של פוליטיקאים, מימין ומשמאל, לא שוות את הנייר שעליהן הן כתובות. מעולם לא הבנתי מפלגות שמשקיעות אנרגיות עצומות בלכתוב מצעים שהן לא יכולות לממש בתנאים הקואליציוניים הנוכחיים. אפשר לסכם את כל המצע בדף אחד תמציתי, ובסופו של דבר להעיר שהכל תלוי בכוח המיקוח שהוא תלוי המנדטים של המפלגה, אם וכאשר תיכנס לקואליציה עם רצונות מגוונים ואף סותרים.
הרי בנט, גם אם נניח שיהיה שר האוצר הבא, יצטרך להתמודד עם הלובי ההסתדרותי, הלובי הצבאי והלובי המשפטי - השדולות החזקות במדינה - בניסיון להקפיא את התקנים בסקטור הציבורי (אגב, בתקופתה של איילת שקד במשרד המשפטים התנפחו התקנים במשרד די יפה). אלו מאבקים מול הכוחות החזקים ביותר במשק - והמערכת, כמו כל מערכת, חזקה הרבה יותר מכל שר אוצר, דומיננטי וחזק ככל שיהיה.
תראו איפה כל התוכניות היפות של ישראל כ"ץ על קיצוץ שכר ופנסיות דיפרנציאלי בסקטור הציבורי? מישהו יודע לאן הן נעלמו ולמה? זו בדיוק התסמונת של הכלבים נובחים והשיירה עוברת. לא פעם ניסה האוצר להעביר דבר פשוט כמו העלאת ההפרשות בפנסיה התקציבית. ניסה ונבלם, שוב ניסה ושוב נבלם, עד שהתייאש.
אחת הבעיות המרכזיות של ישראל, כפי שבאה לידי ביטוי בטורים הללו, היא אכן הסקטור הציבורי. "השמן" השמין מאוד בעשור האחרון, הן בתקנים והן בשכר. למרבה הפלא, בניגוד לניפוח הזה, דווקא הרגולציה והביורוקרטיה בישראל נמצאות בתהליך של ריסון מסוים.
לפי מדדי עשיית העסקים המקיפים מאוד של הבנק העולמי (Doing Business), נכון לדוח של 2020, ישראל נמצאת במקום ה־35 מתוך 190 מדינות, והראשונה בדירוג היא ניו זילנד, אחריה סינגפור, הונג קונג, דנמרק, קוריאה הדרומית, ארה"ב, גאורגיה, בריטניה, נורבגיה ושבדיה. בדירוג של 2010 היינו במקום ה־29 מתוך 183 מדינות, אבל בדירוג של 2018 כבר ירדנו למקום ה־54 מתוך 190 מדינות. כלומר, מסתמן שיפור. האם זה מספיק? זה יהיה מספיק כשנדורג בעשירייה הראשונה.
שמעתי לאורך הדרך את הספקנים למיניהם על איכות המדד והקפיצה של ישראל בדירוג בשנתיים האחרונות. אני דווקא חושב שיש שיפור, כפי שכותבים עורכי המדד, בהקלות על פתיחת עסקים, על הנגישות לאשראי, לתשלום מסים בצורה יעילה יותר (אונליין) ועוד, אבל הדרך למזעור נזקי הרגולציה עוד ארוכה, ארוכה מאוד.
אכן, עם הפוטנציאל של המשק הישראלי, אין ספק שישראל צריכה להיות ממוקמת בעשירייה הראשונה, צמודה למדינות כמו סינגפור, דנמרק, נורבגיה ושבדיה. אבל בשביל זה דרושה מהפכה של ממש בסקטור הציבורי: יותר גמישות ניהולית, יותר ניידות של עובדים, פחות יחידות רגולטוריות כפולות ומכופלות, פחות משפטיזציה בכל הליך (ישראל מובילה במספר עורכי הדין לתושבים) ופחות מריחות ודחיות של החלטות שמעכבות פרויקטים מחוללי צמיחה - והרבה־הרבה אורך רוח. כי להתמודד עם כוחות כה רבים שמעדיפים את המצב הנוכחי ונהנים מהטבות לא מידתיות על חשבון תקציב המדינה זה לא פיקניק.
2
מזל טוב לחברת בזק, מזל טוב למדינת ישראל, מזל טוב לאזרחי מדינת ישראל. או־טו־טו, ב־14 במרץ, תשיק בזק את הסיבים האופטיים שלה. אחד מכתבי התחום הגדיר זאת כ"אירוע מכונן". אחרי הכל, עוד שחקן, ואפילו חזק, מצטרף רשמית לתחרות על מהירויות הגלישה בישראל.
כל זה טוב ויפה, רק נשאלת השאלה, למה עכשיו ולא לפני ארבע שנים. למה היה צריך ארבע שנים שגבו מחיר כבד של עשרות מיליארדי שקלים באובדן צמיחה, בשביל להגיע לאירוע ההשקה של שירות הסיבים האופטיים של בזק?
את נושא הסיבים האופטיים פרשתי פה בהרחבה בעבר, והתשובה לשאלה למה עכשיו היא שכל הדמויות התחלפו. שר התקשורת אז היה בנימין נתניהו, ובעקבות הסדר ניגוד עניינים מונה צחי הנגבי לטפל בענייני בזק. המנכ"ל היה שלמה פילבר.
היום שר התקשורת הוא ראש הממשלה החליפי בני גנץ ולפניו יועז הנדל; מנכ"לית משרד התקשורת היא לירן אבישר בן־חורין, מינוי של הנדל (אגב, בדומה לפילבר היא מונתה לתפקיד בלי שום ניסיון מעשי בתחום התקשורת. אצל פילבר זה התקבל בטרוניות, אצלה זה עבר בשקט).
מה השתנה? במתווה של פילבר, שהוצע בערך לפני ארבע שנים, הייתה בזק מתחילה לחבר מיידית סיבים אופטיים בתמורה לביטול ההפרדה המבנית (או בשמה אז - ההפרדה התאגידית). צחי הנגבי אישר זאת בפועל, אבל אז קמה מהומה גדולה. התקשורת הפכה את זה לשחיתות, המבקר הוציא תחתיו דוח עם זעם קדוש ובלתי מציאותי, פילבר נחקר, ולבסוף נולד תיק 4000.
במתווה הנוכחי תתחיל בזק לחבר ולהשיק את השירות שלה ארבע שנים לאחר שהמתווה ה"מושחת" לכאורה, בוטל בהטבות גדולות פי כמה וכמה מהמתווה הישן (בייחוד היקפי הפריסה, השווים מיליארדי שקלים). והתקשורת מחרישה, מבקר המדינה לא מתערב, איש לא נעצר וכולם מדברים בשבחי הפריסה כי זה פתאום "צורך לאומי" לשדרג את מהירויות הגלישה.
פילבר הוא איש סרקסטי מאוד, ובתגובה לידיעה על ההשקה הצפויה של בזק הוא כתב ברשתות החברתיות: "בזק תשיק את פרויקט הסיבים בעוד שבועיים, באיחור של ארבע שנים ונזק לתמ"ג ולצמיחה של כ־50 מיליארד שקל. בקטנה!".
לא לחינם הזכיר פילבר דווקא את פרטנר, אף שגם סלקום לא טמנה את ידה בצלחת והייתה שותפה בזמנו לקמפיין נגד המתווה הישן לפרישת סיבים אופטיים. לפי עדותו של פילבר במשטרה, לפני הבחירות לנשיאות בארה"ב ב־2016 איימו לכאורה גורמים בחברת פרטנר, אז בשליטת המיליארדר חיים סבן, על בנימין נתניהו באמצעותו או באמצעות צחי הנגבי: "אם תוציא מהלך רגולטורי שקשור לבזק - תצטרך לבקש מאיתנו אישור להיפגש עם הילרי קלינטון".
פילבר אף אמר בחקירותיו: "אדם צ'סנוב הוא היו"ר של פרטנר... פרטנר עומדת מאחורינו כל הזמן עם אקדחים שלופים שאנחנו לא נעשה ביטול הפרדה, גם לא ביטול ההפרדה התאגידית, למרות שאנחנו חושבים שזה לא פוגע בהם ולא עושה שום דבר... זה היה סוג של איום... זאת הייתה בריונות של איומים". אקדחים שלופים, תרבות של איומים, אלו מילים לא פשוטות.
לפי פילבר, מי שהעבירו את המסרים המאיימים (לכאורה כמובן) היו כאמור אדם צ'סנוב, יד ימינו של חיים סבן ונח הקר, אז סמנכ"ל רגולציה בפרטנר ולשעבר סגן ראש אגף התקציבים באוצר (פרטנר, אגב, מעולם לא הכחישה את הדברים).
לימים הפך פילבר לעד מדינה תמורת הסדר על אישומים נגדו, הנוגעים לתקשורת הישירה שניהל כביכול עם נציגי בזק. אבל מה שמדהים הוא שנציגי בזק יצאו לאחרונה בלא כלום, או מקסימום עם קנסות של אכיפה מנהלית - לא משהו פלילי - וזה הביא את פילבר לכתוב את הדברים הבאים:
"דווקא התיק ה'דרמטי' נגדי, שגרם למעצר, להרחקה (מהשירות הציבורי - א"צ) ולכותרות מכפישות במשך שלוש שנים נסגר לאחרונה נגד כל הנחקרים ללא שום כתב אישום. משום מה זה 'נעלם' מהתקשורת כליל... מצ"ב הודעת הפרקליטות בנושא". במילים אחרות: פילבר, בצדק רב, אומר שלא היה נגדו תיק אם כל המעורבים בעבירות לכאורה שיוחסו לו לא הואשמו.
מבין השורות עולה שפילבר בטוח שתפרו לו תיק ושתפרו גם תיק לנתניהו. הוא סמוך ובטוח שלא הוא היה צריך לעמוד לדין, אלא הפקידים של משרד האוצר והתקשורת, עם ההחלטות העקומות והשלומיאליות שלהם. מצד שני, פילבר הוא עד מדינה, ועד מדינה אמור לספק את ה"סחורה" שהבטיח לפרקליטות, רק שעד עתה לא ברור מהו טיבה ואיכותה של ה"הסחורה".
איך יגשר על כל זה פילבר עם הגעתו לעדות ולחקירה נגדית במשפט נתניהו? זו אחת החידות הגדולות בתיק 4000. שני דברים בטוחים: הראשון, עדותו של פילבר תהיה ההצגה הכי טובה בעיר; השני, אם ישראל תמשיך עם החלטות כלכליות כה שלומיאליות כמו מתווה הסיבים האופטיים, לעולם לא נגיע לדירוגים הטובים של סינגפור ברגולציה ובביורוקרטיה.
3
נתוני האבטלה של ינואר לעומת דצמבר לא היו מעודדים, אבל אלו חדשות האתמול וזו הסטטיסטיקה של האתמול כי ינואר היה אחד הקשים בהתמודדות עם נגיף הקורונה. בסך הכל, לפי נתוני הלמ"ס, יש בהגדרה הרחבה קרוב ל־770 אלף לא מועסקים לעומת כ־553 אלף בחודש דצמבר.
הכוונה ב"הגדרה הרחבה" היא הבלתי מועסקים (שיעור האבטלה "הטבעי" העומד על 4.4%), פלוס המועסקים שנעדרו זמנית מעבודתם כל השבוע בגלל סיבות הקשורות בנגיף הקורונה (עובדים הנמצאים בחל"ת, שהם הרוב - כ־440 אלף עובדים), פלוס הלא משתתפים בכוח העבודה שהפסיקו לעבוד בגלל פיטורים או סגירת מקום העבודה ממרץ 2020 - כלומר, פוטרו ולא הוצאו לחל"ת בעקבות משבר הקורונה.
אולם התמונה עשויה להשתנות בפברואר, וביתר שאת גם במרץ, עם הפתיחה ההדרגתית והמתוכננת של המשק. או אז יהיה מעניין לראות באיזה קצב יורדת האבטלה. דבר אחד בטוח: היא לא תחזור מהר לרמות טרום־הקורונה, אבל היא תרד בוודאות. אני ממליץ להסתכל על שני נתונים שפורסמו לאחרונה וממחישים את מה שהיה ואת מה שיהיה (יציאה יחסית מהירה לצמיחה מואצת).
הראשון, לפי נתוני בנק ישראל, נכון לסוף ינואר, 82% מההלוואות שהוקפאו מפרוץ משבר הקורנה "הופשרו", ומסכום עצום של 160 מיליארד שקל בהלוואות מוקפאות נותרו כ־33 מיליארד שקל, הרוב במשכנתאות. המשמעות היא שבתום תקופת ההקפאה, בסוף השנה במרבית המקרים, העדיפו לווים רבים לסיים את ההקפאה ולא להצטרף למתווה החדש של דחיית ההלוואות. בקיצור ולעניין: זה איתות לכך שחוזרים לשגרה.
הנתון השני מפרסום של בנק הפועלים: משבר הקורונה הגדיל את שיעורי החיסכון של משקי הבית ברוב מדינות העולם. בישראל הגיע שיעור החיסכון לשיא של 31.2% מההכנסה הפנויה ב־2020. הסיבות לעליית החיסכון הפרטי, לפי ההסבר של בנק הפועלים, הן מדיניות הפיצוי של הממשלות (עלייה בתשלומי העברה), ומנגד ירידה כפויה בצריכה הפרטית. מול העלייה בחיסכון הפרטי ניצבת ירידה חדה בחיסכון הציבורי (עליית הגירעון). כלומר, על הנייר הייתה העברה של "עושר פיננסי" מהממשלות למשקי הבית.
לעלייה בחיסכון הפרטי בתקופת משבר הייתה כנראה השפעה על מחירי הנכסים הפיננסיים. הגירעונות הממשלתיים ומימונם בידי הבנקים המרכזיים הגיעו בסופו של דבר לכיסי משקי הבית, והעלו את שווי הנכסים הפיננסיים. המשמעות היא שבאופן פרדוקסלי, בגלל הקורונה אנשים "בזבזו" פחות ולכן חסכו יותר (בממוצע, כמובן, שכן ישנה אוכלוסייה שנפגעה קשה, למשל עסקים קטנים) כי הממשלה תמשיך לשלם עד יוני את שכרם של כל אלו שיצאו לחל"ת, גם אם באופן חלקי.
כלומר, שיעורי החיסכון מעתה ואילך צפויים לרדת כשהציבור יחזור לצרוך, בעיקר כשייפתחו השמיים. הצריכה הפרטית, להזכירנו, היא אחד ממנועי הצמיחה של המשק.
4
הידעתם שנכון לשנת 2018 גרו במשקי הבית בישראל קרוב ל־2 מיליון צעירים בני 18 עד 34? הידעתם שמחציתם, כמיליון צעירים, גרו עם הוריהם, ללא בן או בת זוג או ילדים משלהם? הידעתם שכ־830 אלף גרו עם משפחה משלהם, עם בן או בת זוג ו/או עם ילדיהם, והשאר גרו ללא משפחה במשק, במה שנקרא משק בית לא משפחתי, לבד או עם שותפים? ובכן, אלו נתונים מעניינים מאוד שעלו ממחקר שפרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.
מהמחקר עולה כי בין השנים 2000 ל־2018 חלה עלייה באחוז הצעירים הגרים עם הוריהם (ללא בן או בת זוג עם ילדים משלהם), ובד בבד הייתה ירידה באחוז הצעירים הגרים עם משפחה משלהם. בלמ"ס מציינים כי דפוסים אלו נצפו הן באוכלוסייה היהודית והן בערבית, ואולם, באוכלוסייה הערבית השינויים היו מהירים יותר וכי זו תופעה שהתלוותה לדחיית הנישואים לגיל מאוחר יותר.
להערכת הלמ"ס, אפשר לצפות כי בעקבות מגיפת הקורונה יעלה אחוז הצעירים הגרים בבית הוריהם בגלל קשיים כלכליים, דחיית נישואים או למידה מרחוק של סטודנטים. כל הסיבות הללו נכונות, אבל יש סיבה אחת מרכזית שאינה קשורה בהכרח לקורונה, והיא לדעתי בין הגורמים לעלייה בשיעורי הצעירים הנותרים לגור בבית הורים (כולל עם בת/בן זוג ו/או עם ילדים) - מדובר כמובן בסחרור במחירי הדירות בעשור האחרון.