אם בכל שנה, ביום האישה, יש על מה לדבר ואת מה להעלות לתשומת הלב הציבורית, השנה הזו הייתה קשה במיוחד עבור נשים ועל כן דורשת שנצעק ונזעק ביום זה, אך שלא נפסיק במעבר ליום הבא.
השנה החולפת הייתה שנה שבה אנחנו, הנשים, נכנסנו לתוך הבתים, קרסנו תחת עול עבודות הבית, טיפלנו בילדים, ניהלנו לוחות זמנים של שיעורי זום, לקחנו ילדים למערכת חינוך שעבדה ארבע שעות ביום, וגם ניסינו לספק תחליף לחיי חברה ומסגרת חינוכית. במקרה הטוב עסקנו באפיית חלות ובהפקת פעילויות יצירה עבור ילדינו בשל סגירת מערכת החינוך, ובמקרה הפחות טוב פחדנו לחיינו.
זוהי שנה שבה יותר נשים חיו בחשש בביתן בגלל אלימות במשפחה. זוהי שנה שבה העצמאות הכלכלית שלנו, הנשים, נפגעה כי מקומות העבודה שבהם עבדנו לפני פרוץ המגיפה הוציאו אותנו לחל"ת יותר מאשר את עמיתינו הגברים. זוהי שנה שבה מקומות עבודה שבהם יותר נשים מגברים נפגעו שוב ושוב.
זוהי שנה שבה החלטות הרות גורל על סגירת ופתיחת מקומות עבודה ומוסדות חינוך התקבלו בלי לכלול נשים בצוות מקבלי ההחלטות, בלי לשמוע את קולן. זו שנה שבה הישגים משמעותיים של צמצום אי־השוויון המגדרי בעשורים האחרונים - נמחקו. נשים הצליחו בעשורים האחרונים לצמצם פערים רבים בחברה: הן הגדילו את שעות העבודה שלהן, יצאו לקריירות עצמאיות, צמצמו את פערי השכר וההשכלה. אך השנה האחרונה החזירה אותנו אחורה, לתקופה שבה אישה היא מפרנסת משנית אם בכלל, ואחראית על הטיפול בילדים ובמשק הבית.
גם כיום, כשהמשק נפתח, ומערכת החינוך כביכול חזרה לפעילות, אנחנו רחוקות מאיפה שהיינו ביום האישה הבינלאומי 2020. השלכותיה של השנה הזו על תעסוקת נשים, עצמאותן הכלכלית ואי־השוויון המגדרי בעתיד הן רבות והרסניות. על מנת להתחיל ולטפל בנזקי השנה הזו עלינו להבין כי אי־השוויון המגדרי והאלימות אינם בעיות של נשים בלבד.
קידום השוויון המגדרי הוא מטרת־על שרלוונטית לכל חלק בחברה הישראלית. הוא גם קשור לגברים; אלה שלא מטרידים ולא נוהגים באלימות, אלה שמאמינים שכל בני האדם שווים להם. גברים צריכים להיות שותפים מלאים לקריאה לקידום השוויון המגדרי. גם גברים מפסידים כשתעסוקת נשים נפגעת - הכנסות המשפחה מצטמצמות, מקומות העבודה מגוונים פחות ופרודוקטיביים פחות.
אותם הגברים הם אבות של הילדים שרואים בשנה האחרונה נשים שחוזרות לתפקידים המגדריים המסורתיים של טיפול בילדים ובמשק הבית. אותם הילדים רואים עצמאות כלכלית שהייתה ונעלמת, רואים תסכול של נשים שהיה להן עולם ומלואו, ומאז פרוץ המגיפה נאלצו לעצור. הילדים והילדות שלנו, שרואים את הזלזול, את האלימות, את היחס השונה כלפי נשים – עלולים להפנים שכך המצב צריך להיות. זה הזמן לעצור את זה.
הכותבת היא מהחוג ללימודי עבודה באוניברסיטת תל אביב