1.אני מצביע בבחירות לכנסת החל משנת 1955. מעולם לא שקלתי לא להצביע וידעתי להסביר יפה מדוע אזרח חייב לנצל את זכותו לומר את דברו בהצבעה ביום הבחירות. בדרך כלל גם ידעתי כבר שבועות לפני יום הבוחר במי אבחר. אך לקראת הבחירות הקרובות אני מתלבט אם ללכת בכלל לקלפי.
מחשבה אחת מטרידה אותי: מדוע אני צריך לשתף פעולה עם פוליטיקאים שאינם מסוגלים, ואולי אינם מעוניינים משיקולים שונים, להידבר ביניהם כראוי במשברים ובמחלוקות ולהגיע בהם להסדר, ופותרים אותם פעם אחר פעם במחיר כבד – בבחירות שהן עסק יקר מאוד שאנו, האזרחים, משלמים אותו מכיסנו. כן, אני יודע, בחירות מוקדמות מתרחשות גם במדינות אירופיות שונות, אבל לא כל דבר צריך ללמוד מהן. מה גם שלהן יש בדרך כלל יותר אמצעים לבזבז על כך.
מעל כולם מרחף כאמור ראש הממשלה בנימין נתניהו, המסובך בענייניו המשפטיים המעיקים והמאיימים להוליכו לכלא, והוא, מצדו, עושה הכל כדי להבטיח את המשך כהונתו. הוא אינו חדל לפאר ולרומם את עצמו ואת הישגיו בכל הופעותיו הפומביות. “המדינה זה אני” הוא משדר לנו ולכן מותר לו, כביכול, לשקול שיקולים אישיים אינטרסנטיים במקום שיקולים לאומיים וציבוריים - וזה מה שנראה שהוא עושה. איני זוכר ראש ממשלה כלשהו בישראל שנהג כך; אפילו לא דוד בן גוריון שהקים את המדינה ועשה הרבה יותר מנתניהו למענה, אבל לא חשב שהמדינה זה הוא.
אולי הגיע הזמן להתחיל לדון על הגבלת תקופת הכהונה של ראש ממשלה בישראל לשתי קדנציות בלבד. לגבי נשיא המדינה, שתפקידו הוא בעיקרו ייצוגי עם מעט מאוד השפעה מעשית על חיינו, נהגו כך והגבילו את כהונתו לקדנציה אחת של שבע שנים בלבד. על ראש הממשלה, בעל התפקיד המשפיע ביותר עלינו ועל עתיד המדינה, אין מטילים שום מגבלה. זוהי כהונה ללא גבול. מדוע בעצם? מדוע שלא נלמד בנושא זה מארצות הברית?
2. חג הפסח כבר עומד אחר כותלנו וכיוון שחז”ל קבעו ש”שלושים יום קודם החג דורשים בהלכות החג”, בואו נעשה את זה. מה גם שפרשת השבוע, ויקהל־פקודי, משחקת לידינו בעניין.
בפרשה מדווח משה רבנו על התרומות של בני ישראל להקמת המשכן במדבר ומה נעשה בהן. בין השאר: “ויעש את הכיור נחושת ואת כנו נחושת, במראות הצובאות אשר צבאו פתח אוהל מועד”. ועולה השאלה: מה הן המראות הצובאות הללו?
פרשנים שונים עמלו על הסברת העניין, ואני מעדיף להביא כאן את דבריו המקוריים והמפתיעים משהו של מדרש תנחומא כדלהלן: “אתה מוצא בשעה שהיו ישראל בעבודת פרך במצרים, גזר עליהם פרעה שלא יהיו ישנים בבתיהם ושלא יהיו משמשין מיטותיהם. אמר רבי שמעון בן חלפתא: ‘מה היו בנות ישראל עושות? יורדות לשאוב מים מן היאור והקב”ה מזמין להן דגים קטנים בתוך כדיהן והן מוכרות ומבשלות מהן ולוקחות מהן יין והולכות לשדה ומאכילות את בעליהן שם. משהיו אוכלים ושותים, נוטלות המראות ומביטות בהן עם בעליהן. זאת אומרת: ‘אני נאה ממך’ וזה אומר: ‘אני נאה ממך’ ומתוך כך היו מרגילים עצמם לידי תאווה ופרין ורבין והקב”ה פוקדן לאלתר.
“... כיוון שאמר הקב”ה למשה לעשות את המשכן, עמדו כל ישראל ונתנדבו: מי שהביא כסף ומי שהביא זהב או נחושת ואבני שוהם ואבני מילואים... אמרו הנשים: ‘מה יש לנו ליתן בנדבת המשכן’? עמדו והביאו את המראות... כשראה משה אותן המראות זעף בהן. אמר להן לישראל: ‘טלו מקלות ושברו שוקיהן של אלו’... אמר לו הקב”ה למשה: ‘על אלו אתה מבזה? המראות האלה הן העמידו כל הצבאות הללו במצרים. טול מהם ועשה מהן כיור נחושת וכנו לכוהנים, שממנו יהיו מתקדשין’”.
