אני לא רוצה לכתוב על הבחירות, גם לא על הקורונה ובוודאי לא על יום האישה. אני לא רוצה לכתוב על החיסונים. לא על בעד ולא על נגד, ובטח לא על הוויכוח המעייף על הדרכון הירוק והתו הסגול. אני לא רוצה לכתוב על הבכי והנהי על מסיבות פורים שהיו, וגם לא על הטישים.
האמת היא שאני בעיקר לא רוצה לקחת חלק בפסטיבל ההפחדה או ליתר דיוק בקמפיין הגדול שבו יצאו גופי התקשורת, שצועקים עליי מדי ערב במהדורות, בין שהוא מוצדק ובין שלא. גם אם כשפותחים את החלון רואים בעיניים שמפחיד בחוץ - ומפחיד.
הסיבה שמתחיל להיות לי ממש מפחיד להתעורר כאן בבוקר היא לא המגיפה, ולא היעדר הניהול ובטח לא משום שצץ לו אזיק אלקטרוני. אני לא מפחדת מחוקים לשעת חירום, אפילו מבינה את הצורך בהם. אני לא מפחדת מתופעות הלוואי ארוכות הטווח של החיסונים, אם יש כאלה, ובטח לא מקונספירציות. אני לא מפחדת מהווריאנטים, לא מהניו יורקי ולא מהדרום אפריקאי, שאולי עמיד לחיסון, ובוודאי שאני לא מפחדת מהמוטציה הישראלית שמדענים כבר מזהירים אותנו מפניה.
אני מפחדת ממה שנהיה ממני, ממך, מאיתנו. אני מפחדת ממה שקורה בין אדם לחברו, מפחדת מהמסך שירד על פרצופנו ונתקע ללא יכולת להתרומם. אותו מסך שמונע מאיתנו לראות את התמונה השלמה בבירור. את החיים עצמם. את השפיות. את העובדה שנשאבנו כולנו לסחרור בלתי נשלט של התנהלות שאפילו הרגועים והשפויים מבינינו לא מצליחים לעצור.
זה לא טור הטפה וגם לא טור דעה. אני לא מנסה לשכנע אף אחד ובטח לא לקחת צד, בעיקר כי אני לא יודעת מספיק, לא מבינה את מה שמומחים גדולים ממני עוד לא מצליחים לפענח. אני רק יודעת שמשהו נשבר באנושיות הישראלית, וזו לא קלישאה. ולא, זה כבר לא רק עסק פוליטי, אלא הרבה יותר מכך.
אני כבר לא קמה בבוקר ושמחה שאני חיה כאן, במדינה שאני הכי אוהבת בעולם, ולא רק בגלל מזג האוויר. יש לי דרכון זר, אבל אני לא באמת רוצה ללכת. הדשא של השכן לא ירוק יותר, בטח לא בעידן הזה. תמיד אמרתי לחברים שחיים באירופה, שאם יש משהו טוב בישראליות הוא קודם כל האנשים. יש פה אנשים מדהימים, בני אדם נפלאים שאני עדיין מאמינה בקיומם ורואה אותם לנגד עיניי. הבעיה היא שהפחד שמשתלט על כולנו מצליח לשבש גם אצל הטובים ביותר את שיקול הדעת.
אין לי מילים לתאר עד כמה אני מתאכזבת לאחרונה מבני אדם, חלקם חברים שלי, שמתבטאים בצורה מפלגת ושוברת לב. אני לא מכירה אותם יותר, ולא מבינה איך אנשים איבדו את היכולת לספור עד עשר לפני שהם משתלחים. אני לא מפחדת שיקפצו עליי או יעשו בי לינץ' בגלל דעה כזו או אחרת. ממרום גילי אני לא מפחדת מאף אחד. הסיבה היחידה שאני מעלה את הטקסט הזה על הכתב היא כדי לפנות לכולם, ללא הבדל דעה פוליטית, תו סגול או ירוק, חובבי טישים או מסיבות רחוב, ולשקף במילים את מה שרובנו מרגישים זה זמן רב.
אנחנו חיים בסיר לחץ בלתי נתפס כבר שנה שלמה. אולי כדאי שלמען השפיות ניקח צעד אחד אחורה לפני שנשרוף לחלוטין זה את זה במלחמת אחים, וניתן לאשמים האמיתיים לחמוק מאחריות ולפצח גרעינים מול קרב הבוץ המוצלח ביותר בהיסטוריה. אם לא נדע לעצור בזמן, אני לא בטוחה שנצליח להסיר את הבוץ הזה מעורנו בשנים הקרובות. אני כמעט מפחדת לחשוב על הדור הבא שיושב בבית וצופה בנו, מקשיב לנו וקורא אותנו. דור שנולד לעולם פלורליסטי ומקבל כל דת, גזע ומין, ומוצא את עצמו בעולם שקפץ 50 שנה אחורה.
רציתי להימנע מיארצייט של שנה לקורונה, אבל כנראה שאין מנוס. "היום לפני" תמיד היה המדור האהוב עליי בעיתון, וכנראה שזו דרכנו האנושית לסכם ציוני דרך בחיים. בדיוק בתאריך הזה לפני שנה הייתי אמורה לחזור מחו"ל ולהיכנס לבידוד של שבועיים. את הנסיעה ביטלתי בגלל חמישה חולי קורונה שהתגלו ביעד הנסיעה שלי. חמישה חולי קורונה. חמישה. כן, שמעתם טוב. חשבתי שזה ייגמר אוטוטו ופחדתי כשראיתי שמחמישה זה מגיע למאות ואלפים. מי היה מאמין ששנה אחרי, המגיפה שעדיין משתוללת תהיה הדבר הכי פחות מפחיד אותי בחיים בישראל.