בסוף השבוע שעבר פנו ראשי רשויות ומרכז השלטון המקומי לראש הממשלה ולשרי הבריאות והחינוך בדרישה לחייב את עובדי מערכת החינוך להתחסן. בפנייתם כתבו ראשי הרשויות כי "לא יעלה על הדעת שהזכות לפרטיות תגבר על זכותם של התלמידים, המורים, עובדי המנהלה ובני משפחותיהם שלא להידבק בקורונה". דרישות דומות נשמעות ממעסיקים רבים, שאף הודיעו כי עובדים שלא יתחסנו לא יוכלו להגיע לעבודה, אלא אם יציגו בדיקות קורונה שליליות.

מתנגדי החיסון, מצדם, "גייסו" מספר רופאים בכירים המאוחדים אומנם מאחורי המסר כי החיסון חשוב, אבל לדעתם ההנחה שאם נחסן את כל הציבור נצליח למגר את המגיפה, היא בלתי סבירה בעליל על רקע תפוצתה בעולם. לדעתם של אנשי מדע התומכים בסרבני החיסון, כפייה תשחק לרעתנו. הם גורסים כי אין כל היגיון בריאותי נראה לעין למנוע מציבור בלתי מחוסן לקחת חלק בחיי שגרה נורמליים. בדיוק במו הציבור המחוסן.

התנגדות לחיסונים אינה תופעה ייחודית לזמננו. בהיסטוריה הרפואית ידועה תופעה זו עוד במאה ה־18, כמו גם התנגדות מאורגנת באנגליה במהלך המאה ה־19. ההתנגדות נשאה אז אופי פוליטי־חברתי וייצגה מאבק בין המעמדות. בשני העשורים האחרונים אנו עדים לתופעה הצוברת תאוצה של הורים המחליטים שלא לחסן את ילדיהם בחיסונים המומלצים של רשויות הבריאות. סיבותיהם רבות ומגוונות כמו אמונה דתית, ערכים אידיאולוגיים והרשתות החברתיות, המפיצות מידע שגוי ללא ביסוס מדעי.

אינני רופא, בוודאי לא אפידמיולוג, ואני מנסה לייצג את רוח ההיגיון הפשוט ואת תחושתם של מיליוני המתחסנים, שרובם עדיין חוששים מהידבקות במחלה הקשה. אני נמנה עם המחוסנים, ועדיין מקפיד על עטיית מסיכה וריחוק חברתי. אף על פי שחלק מסרבני החיסונים מחזיקים בביסוס כלשהו, אני מתקשה להבינם ואינני יכול לרדת לסוף דעתם, ביודעם כי הם מהווים סיכון ברור לשאר האוכלוסייה המחוסנת, בעיצומה של מגיפה עולמית קשה. אני מתקשה גם להבין את התלבטויותיה של המערכת המשפטית וחוסר יוזמתה, או יכולתה, לפסוק פסיקה מחייבת שלמרות הפגיעה הצפויה בפרטיות, שלום הציבור קודם, ועליו לגבור על השיקולים האחרים.

בינואר 2019, הרבה לפני עידן הקורונה, פרסם ארגון הבריאות העולמי דוח המפרט את האיומים הגדולים ביותר על בריאות העולם. מקום של כבוד באותו דוח שמור לתופעת סרבני החיסונים, שעלולה לפי מחברי הדוח להביא למותם של מיליונים ברחבי העולם.

חובת חיסונים מוגדרת בסעיף 19 ל"פקודת בריאות העם", שנחקקה ב־2018 בעקבות התפרצות מגיפת החצבת. החוק כולל סנקציות כלכליות ומניעת גישה למוסדות חינוך לילדים שאינם מחוסנים. חוקרים מן האוניברסיטה העברית בירושלים סבורים כי סעיף זה מסמיך גם היום את שלטונות הבריאות לחייב את תושבי המדינה להתחסן.

את הסתירה בין חוק זכויות החולה, האוסר מתן טיפול רפואי בכפייה, לבין חוק בריאות העם ניתן, לעניות דעתי, ליישב בקלות, שכן יש הבדל בין טיפול פרטני, לבין הסכנה לציבור הכללי וההשלכות הצפויות מאי־התחסנות. גם דיני העבודה טרם נדרשו להכריע בנושא. עם זאת, חובתם של המעסיקים לשמור על ביטחונם ובריאותם של עובדיהם, ולכן אמצעי אכיפה, תשאול ובדיקות הם לגיטימיים ומובנים.

לסיום, טוב עשתה המדינה שהחליטה לחסן גם מבקשי מקלט, מהגרי עבודה ופלסטינים המועסקים בישראל. במקום לשגר מנות חיסון למדינות בעולם על פי קריטריונים עלומים, נכון לדעתי עשה היועץ המשפטי לממשלה שעצר את המשלוחים. אני סבור שאם יש בנמצא חיסונים עודפים, על ישראל לפעול בהומניות ולסייע לחסן את מיליוני הפלסטינים ביהודה, שומרון ורצועת עזה. חייבים להתעלות מעל כל שיקול פוליטי־מדיני ולדאוג שהתחלואה המתגברת באזורים אלו לא תגרום לעליית התחלואה בישראל.

שכנים אנו, ואף שאין זו אחריותנו, חובה עלינו לדאוג לחצי מיליון היהודים תושבי יהודה ושומרון, ולעשות כל מה שלאל ידנו כדי למגר את המגיפה אצל שכנינו.

הכותב הינו ראש השב"כ לשעבר ונשיא חברת C.G.i למודיעין עסקי

[email protected]