מרצ החלה את חייה הפוליטיים כרשימה מרשימה. לעתים מרגיזה, לעתים קרובות קנטרנית גם כשלא מוכרחים. אבל מרשימה. בראש עמדו שולמית אלוני, יאיר צבן, אמנון רובינשטיין, יוסי שריד. זו הרביעייה הפותחת של בחירות 1992. הראשונות שלה. זו הרביעייה הפותחת של העשור המוצלח של מרצ. העשור שבו קיבלה בתחילה תריסר מנדטים, ואז ירדה לסביבות מניין.

בבחירות 96' הריצה את שריד, אחריו חיים אורון, רובינשטיין ורן כהן. בבחירות 99' אותה רביעייה בסדר קצת אחר. שנה אחר כך קרס תהליך אוסלו, קרסה ממשלת אהוד ברק, קרס הרעיון המאחד של השמאל הישראלי. קרסה גם מרצ. מעשור של עשיריות, ירדה לעשור של חמישיות, וגם שלישיות. לפעמים רצה לבד, לפעמים במסגרת מאוחדת של "המחנה הדמוקרטי" או "הבחירה הדמוקרטית", או "העבודה־מרצ". בשנים שבהן ישראל התחילה לגדול במהירות, מרצ קיבלה 250 אלף קולות. היום, כשישראל כבר גדולה הרבה יותר, מרצ משוועת ל־150 אלף קולות.

גם חברי הכנסת שלה, שמעולם לא ידעו טעמו של שלטון, ולא יכלו לחוקק, ולא השכילו לחדש מסרים נושנים, כבר אינם אריות. הם לא אלוני ושריד ורובינשטיין. הם לכל היותר חתולים נרגנים. גלאון וגילאון, זנדברג והורוביץ, רוזין וגולן. כל אחת מוכשרת. כל אחד נבון. כפוליטיקאים, קשה להצביע היכן הותירו חותם.

צריך להודות: רק לעתים רחוקות אני מסכים איתם. ועדיין, הלב נצבט למראה מאבקם הנואש לשרוד. בעיני עצמם, באמת אין להם תחליף. בעיני עצמם, ובעיני כמה מבוחריהם הנאמנים, בלעדי מרצ המדינה תאבד את טעמה. אם לא איבדה אותו כבר קודם. אלא שעצמם לא קובע, קובעים הבוחרים. ואלה, כך נדמה, לא לגמרי בטוחים. הם כבר ראו מפלגות באות והולכות ואת ישראל ממשיכה להתקיים. וכן, יכול להיות שבסוף מרצ תעבור את אחוז החסימה. ויכול להיות שלא, מה שבוודאי יוביל להתגוששויות מכוערות של אשמה ומבוכה.

כך או כך, לא ברור שמרצ רלוונטית. לא ברור למי היא רלוונטית. כבר שנים רבות שהיא יותר פריט אופנתי שעונדת קבוצה חברתית מסוימת מאשר מכשיר פוליטי אפקטיבי להשפעה על השלטון. כמו פריט אופנתי היא שרדה, וכמו פריט אופנתי היא נראית מיושנת כשהאופנה משתנה.

בלי יהודים וערבים

מרצ של תחילת הדרך הייתה מפלגה ממסדית. את אלוני ושריד הכניסו לפוליטיקה פנחס ספיר ולוי אשכול. אלוני הייתה מפא"יניקית. שריד היה עוד יותר מפא"יניק. צבן החל בפלמ"ח ובקיבוץ. רובינשטיין היה איש ד"ש ושינוי. איש מרכז, ציוני מושבע, שבעיני רבים במרצ היה מן הסתם נחשב היום לאיש ימין.

ונכון, ביותר מזירה אחת מרצ דחפה סדר יום שלא תמיד היה נוח לממסד. גם מדינה פלסטינית, כשהנושא עוד היה לא פופולרי, לפני שנעשה פופולרי, ולפני ששוב נעשה לא פופולרי. גם התנגדות לחקיקה דתית. גם דבקות בזכויות אדם. מרצ הייתה מפלגה שתמיד הרבתה להתקוטט, אבל פה ושם גם עשתה דבר קונסטרוקטיבי. מנהיגים ובוחרים של מפלגות אחרות כיבדו אותה. אי אפשר היה שלא לכבד אותה.

השנים לא היטיבו איתה. מרצ של היום היא מפלגה דלה. לרוב ראשיה אין רקורד ממשי של עשייה, וגם לא נוכחות אינטלקטואלית יוצאת דופן. האחד מהם שכיהן בתפקיד בכיר, סגן הרמטכ"ל יאיר גולן, רק מחזק את הרושם שקצונה אינה הכנה מתאימה לכנסת. חבריו מדקלמים נוסחאות שחוקות. לא בלתי חשובות – אבל שחוקות. שוב פלסטינים, שוב עובדים זרים, שוב שלטון החוק, שוב שחיתות.

מנהיגי מרצ אוהבים את ארצם, בטח שאוהבים אותה. אבל הם ממעטים לבטא את אהבתם. בפיהם, היא תמיד נשמעת קצת פחות טובה ממה שהיא באמת. או קצת יותר גרועה ממה שהיא באמת. בפוליטיקה, כמו בחיים, מרירות צדקנית היא לא בדיוק תפריט מפתה למאכל.

ובכל מקרה, פוליטיקה מרצ לא כל כך יודעת לעשות. השבוע אפשר היה להיווכח בזה, בהתנהלות התזזיתית של ראשה, ניצן הורוביץ, לנוכח מפולת הסקרים. הורוביץ הוא איש נבון ורחב אופקים. אבל השבוע הוא נראה ונשמע קצת אבוד. תחילה הודיע שישראל ראויה לבית הדין בהאג – מה שחוץ מכמה דוברים בשולי השוליים של הזירה הישראלית לא מעיזים לטעון. לא בצמרת המשפטית, לא בצמרת המדינית, לא בשום מקום. זה העמיד אותו בקונפליקט עם הגנרל גולן. למחרת העמיד בפינה, במסגרת עונש חינוכי, מועמדת ערבייה ממפלגתו, ג'ידא רינאוי זועבי, שאמרה כי הייתה נמנעת מהצבעה על הצעת חוק לאיסור טיפולי המרה ללהט"ב.

כלומר, קודם הורוביץ הרגיז את היהודים, ששלח להאג. אחר כך הרגיז את הערבים, שהוא גורר בעל כורחם לזירת הלהט"ב. איפה ימצא בוחרים, לא ברור. אם המאגר הפוטנציאלי שלו הוא יהודים שבעד האג וערבים שבעד להט"ב, זה אכן מאגר דליל. אין פלא שקשה לו לעבור את אחוז החסימה.

גם הגעוואלד שאחרי

בואו נדבר על להט"ב. על ראש מפלגה להט"ב. נתחיל בזה: בישראל של 2021 אין בעיה מיוחדת לפוליטיקאי מקהילת הלהט"ב. אמיר אוחנה, איש ליכוד מצליח, הוא הוכחה ניצחת לכך. ולא היחידה. למעשה, בישראל של 2021 אין בכלל בעיה מיוחדת ללהט"ב. אני מבין, זו אמירה שתקפיץ כמה קוראות וקוראים. לא נורא. לטעמי, אפשר להגן עליה בלי קושי גדול. וכמובן, זה לא אומר שכל מה שכל פעיל להט"ב רוצה אכן מתקיים.

אז מה? ממתי מה שהמצביעים רוצים בכל תחום מתקיים? אחד חושב שיש יותר מדי מסים, השני חושב שיש פחות מדי קצבאות, השלישית מאמינה שצריך לשפר את מעמד המורים, הרביעית מתמרמרת על מצב הכבישים. לכולנו יש טענות. גם לפעילי להט"ב יש טענות. לעתים הן אפילו מוצדקות. אבל מכאן ועד ההנחה ששאלת מעמד הלהט"ב היא שאלה מרכזית, או כזאת שראויה לתשומת לב דחופה, הדרך ארוכה.

מרצ בראשות הורוביץ מייצרת תחושה שמעמד הלהט"ב הוא סוגיה מרכזית. וזה מייצר לה שתי בעיות. האחת – מול המציאות. אם מה שמעסיק את המפלגה הוא סוגיה לא כל כך מרכזית, זה אומר שמפלגות אחרות הן אלה שעוסקות בסוגיות היותר מרכזיות. השנייה – מול המגזר הערבי. בבחירות האלה, מכל מיני סיבות, סוגיית הלהט"ב משמשת בהגזמה במערכת הבחירות בחברה הערבית.

מנסור עבאס מנסה להציג את הרשימה המשותפת כמתירנית מדי בסוגיה הזאת. הח"כים של המשותפת מתעקשים שאין להם אחות (ואולי, במקרה הזה, אח?). הנה אחמד טיבי: "שואלים אותנו מה עמדתנו בקשר ללהט"בים. אנחנו נגד קידום תופעת הלהט"בים. במידה ויהיה חוק לקידום להט"בים, הייתי מצביע נגדו".

אפשר לעמוד ולהתווכח אם זה בסדר שכך חושבת המנהיגות הערבית. זה ויכוח חשוב, שתקופת בחירות היא לא הזמן הנכון לקיים אותו. תקופת בחירות היא הזמן שבו נלחמים כדי לנצח. המנהיגות הערבית מזהה שאין לה דרך להיות יותר מחצי צעד לפני הציבור שלה. הציבור שמרני – גם היא שמרנית. הציבור מתנגד להבלטת סוגיית הלהט"ב - גם המנהיגות תתנגד. הנה בעיה של מרצ. מפלגה שאיבדה קולות של מצביעים יהודים משום שגם למפלגות אחרות יש להט"בים, או לוחמים (ולוחמות) לא פחות נחושים (ונחושות) למען זכויותיהם. מפלגה שמאבדת קולות של מצביעים ערבים, שלא נוח להם להצביע למפלגה שמכריחה אותם לנופף בדגל צבעוני.

מה שנשאר זה לזעוק. געוואלד. געעעוואאאלללדדד. זו זעקה של מצוקה. זעקה של לוזרים. פעם אחת, ניחא. יכול לקרות. פעם שנייה, סימן אזהרה. משהו לא עובד. פעם שלישית, זה עלול להיות מנדנד. כמה פעמים עוד נצביע לכם רק על מנת להציל אתכם? כמה זמן נוותר על מה שמתחשק לנו לעשות – נאמר, להצביע למרב מיכאלי – רק כדי שלא נשבור לכם את הלב?

געוואלד זה כנראה הימור הכרחי למרצ של השבוע, אבל גם הימור מסוכן. הוא חושף עד כמה המצב פריך, רעוע. הוא יכול לחולל אצל המצביע שינוי – כן, להציל. או שינוי הפוך – לא, לא רוצה לסכן את קולי בהצבעה למפלגה שאולי לא תעבור. דמיינו את בוחרי שלושת המנדטים של מרצ מגלים, בבוקר שלאחר הבחירות, שבגלל שהתעקשו להציל את מרצ המליכו שוב את נתניהו. דמיינו את בוחרי שלושת המנדטים של מרצ מגלים שקולם הוא שמאפשר למנות את סמוטריץ׳ ואייכלר, בנט ורגב, זוהר ואמסלם. דמיינו לא רק את הגעוואלד שלפני. דמיינו גם את הגעוואלד שאחרי.

[email protected]

סטיית תקן

1. כמה מתלבטים יש? תלוי איך סופרים. קצת מעל 10% זו הערכה סבירה.
2. מה הסיכוי שנדע תוצאות סופיות לפני ליל הסדר? להערכתי, לא גדול. אם במציאות המספרים יהיו צמודים כמו במצב בסקרים, כל מנדט יכול לקבוע. ואם כל מנדט יכול לקבוע, תוצאות סופיות ייאלצו להמתין עד סוף הספירה.
3. מפלגות שהבוחרים שלהן עוד לא החלטיים: כחול לבן, מרצ.
4. מפלגות שהבוחרים שלהן כבר סגורים על ההצבעה: הליכוד, יש עתיד.
5. מה עם רע"ם? לטעמי צריך להודות ביושר שיש קושי גדול לדגום את בוחרי רע"ם. דיברתי עם כמה סוקרים, וכולם מסכימים שזה המצב. אם תהיה הפתעה, היא כנראה תהיה כלפי מעלה. רע"ם תעבור, אולי עם יותר מ־4 מנדטים.