בעשור האחרון ממשלות ישראל נכשלו בניהול האסטרטגיה הלאומית. נראה כי מדיניות הממשלה גורמת להחלשת היתרונות היחסיים הלאומיים ולהרחבת החסרונות של ישראל. וכך, במו ידיה, ישראל מפוררת את עתידה. האסטרטגיה הלאומית עוסקת בפיתוח היתרונות היחסיים שבאמצעותם מדינה מגינה על ביטחונה, מצמיחה את כלכלתה ומפעילה את מערכותיה החיוניות.
היתרונות היחסיים של ישראל הם איכות כוח האדם במערכות העילית, הידע והכישורים העמוקים, המצוינות, החדשנות, הפתיחות והגמישות. בזכות יכולות יסוד אלו ישראל נהנית מחיל אוויר, מודיעין, סייבר, ניהול מידע, טילאות וכוחות מיוחדים מהטובים בעולם. אותן יכולות מאפשרות את ההצלחה הבינלאומית של חברות הטכנולוגיה, החקלאות המתקדמת והרפואה.
ניתן היה לצפות שהממשלה תכווין את כלל מדיניותה להרחבת יכולות אלו, ושבראש סדר העדיפויות של מערכת החינוך, למשל, יהיה פיתוח היתרונות היחסיים של ישראל. צריכה הרי להיות קוהרנטיות בין תוכני מערכת החינוך ובין צורכי כוח האדם של המערכים המקנים למדינה את יתרונה היחסי, הצבאי והכלכלי. אך המציאות הפוכה.
אם יש ללמוד נתון סטטיסטי בודד על ישראל, הרי הוא זה: כ־20% מילדי כיתה א' לומדים כבר עתה במערכות חינוך חרדיות, ושיעור הילדים הלומדים בכיתה א' בחינוך החילוני הממלכתי התכווץ ל־41%. נדמה כי הממשלה משקיעה מאמץ בחיזוק לימודי הדת, והדבר ניכר גם בשינוי התכנים במערכת החינוך החילונית.
היתרונות היחסיים הישראליים נבחנים מדי יום מעבר לגבול: הכלכלה הישראלית הפנימית קטנה מלקיים מדינה, ולכן המגזר העסקי חייב להצליח בחו"ל, לייצא ולגבור על מתחרים בינלאומיים, לגייס הון בעולם, ולפתח שותפויות אסטרטגיות בינלאומיות.
צה"ל נבחן מול מערכות ההגנה האווירית הרוסיות ומערכות אבטחת המידע של איראן. ולכן לא תיאוריה כזו או אחרת, אלא ההכרח להצליח במפגש הבא מעבר לגבול, אם זה בתקיפה הבאה או במצגת בעמק הסיליקון, הוא המעצב והמסננת של היכולות הנדרשות להצלחה.
פונקציית המטרה של המדיניות הכלכלית צריכה להיות יצירת התנאים המיטביים לתאגידים הישראליים בעת שהם פוגשים בחו"ל בלקוח, במתחרה, במשקיע. הכל - מדיניות המס, העבודה, התמריצים, התשתיות וכו' – צריך להיות מוכוון לאפשר לתאגידים הישראליים להצליח בחו"ל. גם זה אינו נעשה מספיק.
כמעט אין היבט בפעילות הביטחונית שאינו מותנה בעבודה עם שותפים בינלאומיים - מפיתוח והצטיידות, דרך אימונים משותפים ושיתוף מודיעיני ועד תיאום צבאי. אך רבים מחברי הקואליציה הנוכחית, ובוודאי משותפי מפלגת השלטון להסכם העודפים, מתגאים באידיאולוגיה בדלנית, מסתגרת.
ויש ליתרונות היחסיים רובד עמוק יותר: התרבות הארגונית. שלא במפתיע, חילות האוויר הטובים בעולם חולקים תרבות ארגונית דומה. חברות הטכנולוגיה המצליחות חולקות תרבות ארגונית דומה. והמרכזים הרפואיים המובילים בעולם חולקים תרבות דומה. בין אם נאהב זאת בין אם לאו, מוקדי העוצמה המקנים לישראל את יתרונותיה היחסיים, הביטחוניים והכלכליים שתולים על פלגי מים של תרבות המערב.
אך נראה שמערכת החינוך אינה מחנכת כיום מספיק לתרבות הארגונית של חיל האוויר, הסייבר, הסטארט־אפים והמכון הביולוגי בנס ציונה, ויש גורמים מסוימים בממשלה שמתייצבים בחזית מלחמת תרבות נגד מי שנושאים על כתפיהם את נטל קיום המדינה. התנהגות הממשלה עלולה ללמד שהיא אינה מעוניינת בסטארט־אפ ניישן, אלא בשטעטל.