משהו: אין בישראל דבר יפה יותר מאשר סוף החורף ותחילת האביב. למה מקלקלים את זה עם תוצאות הבחירות?
השיר "חופש הביטוי"
המשוררת והעורכת הספרותית ד"ר רחלי אברהם־איתן קיימה לפני כחודש כנס ספרותי באוניברסיטת תל אביב, והזמינה גם אותי. זה היה כנס שבו יש פאנל ויש דוברים אבל אין קהל. עדיין היה אסור. ישבנו ודיברנו לקירות, והקירות האזינו בנימוס, בלי להפריע, ואולי אפילו בהתלהבות. אף קיר לא יצא באמצע. ליד שולחן הדוברים היו שישה יוצרים. ד"ר חלי אברהם־איתן קראה שירים מרגשים מספרה החדש, "דעסא־קרקוביאק ומחול הקורונה" (דעסא הוא ריקוד תימני, וקרקוביאק מחול מזרח אירופי). היא גם הנחתה.
ראשון דיבר פרופ' גד קינר, איש תיאטרון ומשורר, והוא דיבר על מצב התיאטרון במהפך הקורונה, ומצא דברים חיוביים באילוץ ליצור תיאטרון מאתגר, נסייני, ולוותר על ריצוי קהל שממלא אולמות של 900 איש ומעלה. אחריו דיברתי אני, על המדור הזה, וגם על רומן שפרסמתי. אחרי דיבר יוסי אלפי על ספרו האלבומי המרשים "מעברות", הוא אמר דברים חשובים וביניהם: "תקופת המעברות הייתה התקופה ההרואית ביותר של הציונות".
דיבר וקרא משיריו גם המשורר והמבקר הספרותי יקיר בן־משה, העורך הספרותי של בית ביאליק בין שאר עיסוקיו הספרותיים. גם המשורר ד"ר דן אלבו קרא משיריו, ואז הגיעו לד"ר ניקולא יוזגוף־אורבך, אחרון הדוברים. אותו לא הכרתי. אחרי מה שהוא אמר, רצתי ללמוד ולהשלים פערים. ד"ר ניקולא יוזגוף־אורבך הוא משורר אשר פרסם ספרי שירה, ושיריו הודפסו בעיתונים רבים, אפילו בעיתוננו. בין היתר היה עורך תרבות בירחוני הקהילה הגאה, ואהבתי לשמוע שפעם הוא ניסה לערוך צהובון בשם "ג'ורה", שנסגר עוד לפני שהופיע הגיליון הראשון. השם "ג'ורה" פנוי, אם כן, לעיתונים אחרים.
ניקולא הוא ד"ר לדמוגרפיה, וגם ד"ר לספרות. תקראו עליו. בן 36 בסך הכל, ובעל יבול פרסומים ומחקרים מדהים, במגוון תחומים. אינטלקטואל פורה ומרתק. הוא התחיל את דבריו בקריאת שירו "חופש הביטוי" שפותח במילים:
מִלָּה שֶׁמְּעֻכֶּבֶת בְּמַחְסוֹם הַשִּׁנַּיִם
בַּחֲשָׁד לִמְעֹרָבוּת בַּאֲמִירַת
הָאֱמֶת
נִשְׁלָל קוֹלָה
נִשְׁלֶלֶת זְכוּתָה
וְהִיא מוּמֶתֶת.
הוא המשיך. לא תיארתי לעצמי שתכף אופתע כפי שלא הופתעתי באירועים ספרותיים ואקדמיים מעודי. ככה הוא אמר: "אתחיל מנקודת מבט דמוגרפית, שזה הכובע שלי. אין תקדים בהיסטוריה האנושית לנגיף שההשפעה שלו חזקה, בקנה מידה כלל עולמי, כמו נגיף הקורונה. חזקה מכל דת, מכל תהליך. תהליך גלובלי, תהליך כלכלי, כל תהליך חברתי שעברנו. אומרים שהמגיפה העולמית מאחדת אותנו והופכת את כולנו לאדם אחד, גורמת לנו להבין שלזהויות שלבשנו במהלך השנים אין משמעות, ובסופו של דבר כולנו חשופים בפני אותו נגיף. בפועל, לאחד יש זום ולשני אין זום, וקבוצה מסוימת מקבלת דוחות יותר מאשר קבוצה אחרת מקבלת דוחות, ועדיין, עם כל מה שאמרתי, יש לנו אדם שנמצא במדינה והוא מותקף בשם הקורונה. משתמשים בקורונה ככלי לנגח אותו אף על פי שהוא עשה דברים מדהימים כדי להציל אותנו. אני מוכרח להגיד את זה לזכותו".
הופה. לאיזה כיוון הולכים הדיבורים האלה? האווירה באולם נעשתה דחוסה. ניקולא ערער את הנאמר כרגיל בפאנלים כאלה, באולמות כאלה, באוניברסיטאות כאלה.
"מי זה?", שאל בטון מתוח אחד מהיושבים סביב השולחן בטון אזעקת אס־או־אס.
"ראש ממשלתנו", הייתה התשובה וההבהרה, "שבגיל 70 הצליח לעשות משהו שמעטים הצליחו לעשות בהיסטוריה". כך אמר בשקט ד"ר ניקולא יוזגוף־אורבך, והוא ממשיך לדבר על ראש ממשלתנו, ואני לא מאמין למשמע אוזניי: "במקום מסוים הוא המיעוט. אני לא רוצה להיכנס למקום הפוליטי, אבל הוא מיעוט במובן שגם מימין וגם משמאל משתמשים בקורונה כדי לתקוף אותו".
מזמן לא השתתפתי בכנס ספרותי או אומנותי שבו נאמרו דברים בעלי משמעות, מקוריים, מערערי מוסכמות וכללים, נון־קונפורמיסטיים, מתסיסי מחשבה חדשה ורואי נכוחה באומץ אינטלקטואלי, כמו באותו כנס בפקולטה לאומנויות בבניין מקסיקו, באוניברסיטת תל אביב.
העין הרואה כל
לא תאמינו, כאשר שוטטתי אחרי הכנס הספרותי שם בבניין מקסיקו, משכן הפקולטה לאומנויות, באוניברסיטת תל אביב, ראיתי פסל ברונזה גדול ומרשים של ראש אדם. ברגע הראשון חשבתי שזוהי אנדרטה להיפסטר בעל הזקן המושלם, אבל היה דבר מעניין יותר מאשר הזקן: לפסלו של האדם הזה היו משקפיים, מברונזה גם הם, אבל המשקפיים נשברו. רק החלק השמאלי של המשקפיים נותר. בצד ימין האיש הזה רואה מטושטש לגמרי. בעין ימין העולם לא ברור לו. הוא רואה את המציאות רק בצד שמאל.
טפלו בנושא, תקנו בבקשה את השבר בפסל, אלא אם כן זה בכוונה, כדי לבטא את הסטודנט האידיאלי ואת איש האומנות הרצוי שאתם רוצים ליצור, ורמז לאנשי האקדמיה מה הוא המודל הנכון להביט בו על העולם.
כל המחשבות האלה צצו לי בראש מול הפסל. צילמתי את הפסל שבור המשקפיים הזה, מנציח את המראה המוזר. מהר, לפני שיתוקן (אני לא דואג, על סמך היכרותי עם תהליכים במוסדות ענק כאלה לפני שמתקנים פסל, מעשה שאין לו תקציב ואין תקנות וכללים, זה לא יתבצע בקרוב. קרוב לוודאי שאם לא הייתי מעיר כאן, לא היו רואים זאת בכלל. דורות של סטודנטים לאומנויות ומרצים היו חולפים על פני הפסל ולא מבחינים, עד שצאצאי אותו אדם היו מגיעים ורוצים להעיף מבט).
אני אוהב דברים שנשברו וכך קיבלו משמעות שלא הייתה להם בתחילת היווצרם.
תוכלו לראות את הפסל ברגע שאפשר יהיה לחזור לאוניברסיטת תל אביב. הוא חד־פעמי. עם זאת, לא אשאיר את קוראיי בלי להסביר שהפסל הוא של נשיא מקסיקו וֶנוּסְטְיָאנוֹ קָרָנְסָה (נבחר לנשיא ב־1917, נרצח ב־1920). הוא נמצא שם בבניין מקסיקו, בניין שנבנה בכספי תרומות קהילת יהודי מקסיקו, וכוונתו להנציח נשיא מקסיקני ולא להיות אנדרטה לדרך שבה בוגרי המגמה לקולנוע וטלוויזיה, המגמה לתולדות האומנות, והמגמה לתיאטרון מוסללים לראות את המציאות.
פינת השלולית
"אתה אף פעם לא תדע מה זו זוגיות", הטיחה הנסיכה בפני הצפרדע.
"למה?", התגונן הצפרדע, "יצאתי וקיפצתי עם נסיכה שלושה חודשים".
"זה מתחיל אחרי שלוש שנים", ענתה הנסיכה, "צריך לפחות שלוש שנים כדי להכריז שמדובר בזוגיות אמת".
"ומה זה לפני כן?".
"קומדיה רומנטית".