מאיה ערד, “קנאת סופרות״, חרגול פלוס, 412 עמ׳
"בעולם של היום סופר הוא לא יותר מנהג של אוטו זבל. רק שלעובדי תברואה יש תנאים סוציאליים". כך, בין היתר, מספיד פרופסור ניר את אמו המוחמצת שחלמה להיות סופרת, בניגוד לפרופסור ניב האולי מוחמץ אף הוא, שאשתו אביגיל היא סופרת דה פקטו, ואפילו מצליחה (אבל כושלת, או שמא מוחמצת, בעיני עצמה. חלק מהזמן. או רוב הזמן); ואגב, גם אשתו של פרופסור ניר היא סופרת (שלעולם לא תוכל לזכות בפרס ספיר, מפני שהיא תושבת חוץ, כמו המחברת של הספר הזה) בשם אביגיל; ויש גם אביגיל פיקטיבית שהיא משוררת של שירה לסבו־אירוטית ספק מרטיטה ספק “מעריב־לנוערית", ופסיכולוגית בשם גילי ופסיכולוגית בשם נילי, ואחינועם שהיא למעשה סוג של אביגיל, ואיזו אהובה נכזבת ששמה אביטל או אבישג או בכלל אביה, וסופרת מצליחה שלא בצדק (לדעת אביגיל המצליחה אך מוחמצת בעיני עצמה) בשם אפרת, ואפרת אחרת שהיא בת זוגה של עורכת ספרותית מוערכת בשם טליה שתערוך את ספרה של סופרת־בשאיפה ששמה טל, ושם־קוד לאביגיל שהוא “חמוטל", וזוהי רק ההתחלה. מבולבלים? מצוין. כל הכפילויות המתעתעות האלה הן חלק ממזימה אחת גדולה ושובבית, שהיא הגימיק של “קנאת סופרות", שאותו אסור לחשוף בשום אופן פן יחבל בהפתעה.
כל אחד צריך גימיק, שרה החשפנית הזקנה במחזמר “ג'יפסי", ולמאיה ערד יש וואחד גימיק ברומן המבדר והגדוש - אולי גדוש מדי - שלה, שמותח את הארס פואטיקה העצמית למרחקים חדשים, גם בסטנדרטים של ערד, שזה אחד מתחביביה הבולטים. הסופרת בת דמותה (כנראה) היא בעלת תואר שלישי שכתבה רומן מפתח על עולם האקדמיה האמריקאי, שנקרא “שעות אקדמיות", כפי שעשתה ערד, המחזיקה בתואר שלישי, ב"שבע מידות רעות", ונשואה לפרופסור, כמו ערד, שיושבת באמריקה, כמו אביגיל השנייה בספר, שכאמור אינה זכאית לפרס ספיר - עניין שערד הביעה בעבר את מורת רוחה ממנו - ושכתבה אף היא רומן מפתח על ליגת הקיסוס האקדמית האמריקאית. הפרופסור של אביגיל משתין בישיבה, סובל מנשירת תלתלים שמסיבה סבל רב יותר לאשתו, ומתייחס לסקס כאל “עבודת הזוגיות", מטלה שיש לה יום ושעה קבועים בשבוע.
היא עצמה מתעסקת בענייני הבית יותר ממה שהייתה רוצה, מה שמתהדהד ביום עיון ששמו “קנאת סופרות" (כשם הספר הזה, כזכור), שם נאמר כי “במשך שנים רבות מדי כתיבה בידי נשים נתפסה ככתיבה על טפלויות דלות משקל, התבזבזות על הצדדי: כתיבה על משפחה, הריונות, גידול ילדים, בישול מרק והטלאת גרביים". האוזן לא הייתה מיומנת לשמוע את קולן של הסופרות, שאותו היטיבה לתאר עמליה כהנא־כרמון כ"קול שירת העטלפים במעופם". ביום העיון המדובר נטען כי קנאת הסופרות אינה קנאה של סופרת אחת ברעותה, “כאילו הרעיון לא יעלה על הדעת", אלא “קנאתן של הנשים כלפי מקומן בקאנון של הספרות העברית".
אלא שהקאנון הזה סגור, לטענת אחינועם חוקרת הספרות, שאביגיל (אזהרת קלקלן) תתאהב בה נואשות. “אף אחת - ואף אחד - לא ייכנסו אליו עכשיו. אבל זה לא מפריע לסופרות להתאכזב כל פעם מחדש, ולהתפוצץ מקנאה בכל פעם שנדמה להן שמישהי הקדימה אותן בחצי צעד במירוץ לשום מקום. התלמוד אומר לנו שקנאת סופרים תרבה חוכמה. וקנאת סופרות, מה היא תרבה?". שאלה טובה, שהיא אפילו לא השאלה המרכזית בספר שמתפקע מתהיות, רעיונות, תמות ושאיפות, מעניין מאוד בהרבה רבדים אבל קצת מתפזר, לא תמיד פוגע בכל המטרות שאליהן הוא יורה וזקוק לאיזה שפיץ מוחץ שכמעט מגיע, אבל לא ממש.
בואו ננסה לעשות קצת סדר. בעיניי זה בעיקר סיפור על החמצה ועל התפרקותה ההולכת ונמשכת של סופרת, שכתוב כמתקפה של רעשים חיצוניים שהיא מנסה לכבות לשווא. ההצלחה בעיצוב דמותה של אביגיל שלו (לא קרובת משפחה של מאיר וצרויה), שערד אינה חסה עליה - היא מרוכזת מדי בעצמה, מפונקת ומרגישה ש"מגיע לה", יהירה וסנובית, קנאית וקטנונית, גחמנית ומלודרמטית, לא יודעת באמת לקבל ביקורת - מתחדדת דווקא לנוכח שרטוטן של דמויות המשנה כקריקטורות בקרקס שהוא המדמנה הספרותית המקומית, שבה סופר חשוב כנהג של אוטו זבל, והתחלואה (מילת השנה) עולה בהרבה על התברואה, מכל בחינה אפשרית. אביגיל היא אישה מעוררת הזדהות על סף התמוטטות עצבים ומעבר לה. רוב הפגמים שלה מקסימים ונוגעים ללב בדרכם, דווקא מפני שהם כל כך אמיתיים, בניגוד למלאכותיות המוגזמת של שאר הנפשות הפועלות. הביצ'יות שלה מרעננת. “כל סופרת אלמונית, לוחכת עשב בשולי השדה הספרותי, יוצאת לה לשבועיים ‘ריטריט' בכפר ביוון או בעליית גג בפריז", היא מהרהרת ורוצה גם, כי הרי מגיע לה.
הידוק נוסף בעריכה וגילוח של רצועות שומן מיותרות היה מיטיב עם הספר, שגולש לעתים למצב הרצאה מעט טרחני. יום עיון זה סבבה, והוא גם מעלה סוגיות חשובות (הקאנון באמת סגור? ולמה באמת אין סופרת ישראלית במעמדו - לשעבר? - של עמוס עוז, שערד אגב תוקעת נעץ קטן במיתוס הצלחתו העולמית), אבל מספיק להביא את ההיילייטס שלו ולא את כולו; לדעתי היה מוטב שלא להציג (ובוודאי לא בהרחבה כזו) קטעים מספריה של אביגיל - זה שכמעט נכנס לרשימה הסופית של המועמדים לפרס ספיר, וזה שנגנז. השני נגנז בצדק, לפי המובאות מתוכו, וזה שכן פורסם מסתמן כספר שלא היה מוכרח להתפרסם, ובמילים אחרות: כספר לא טוב, פשוט לא טוב. וכאן יש לתהות אם ערד לועגת לאביגיל ורוצה לתת לנו להבין שהסופרת הזו פחות מוכשרת ממה שנדמה לה, או שמא היא מאמינה שזו כתיבה טובה. שתי האפשרויות בעייתיות באותה מידה.
הביקורת שלה על הזירה הספרותית (“לא יותר גדולה מעיירה קטנה במערב הפרוע") אינה ממוקדת ומחודדת דיה, ואם כבר, כוחה דווקא באוניברסליות שלה, כלומר בעובדה שקנאת סופרים וסופרות דינה כקנאת פקידי בנק וקופאיות בסופרמרקט, וכולנו בני אדם לא מהממים במיוחד, בסופו של דבר, שמבזבזים יותר מדי אנרגיות על הדברים הלא חשובים ותרומתנו לעולם מוטלת בספק.
“תפתחי את החנות שלך. כל יום", מייעץ הפרופסור לאשתו הסופרת שסובלת ממחסום כתיבה. “יבואו קונים, לא יבואו קונים, את נמצאת בחנות". מאיה ערד היא סופרת פורייה וחרוצה מאוד, שתמיד כיף לקרוא. הלוואי שהחנות שלה תישאר פתוחה עוד שנים רבות.