הבדואים בנגב לא נוהגים להצביע בבחירות בשיעור גבוה. בערך 50% מהם מצביעים, לפעמים קצת פחות, לפעמים קצת יותר. אלה מהם שמתגוררים ביישובי קבע, בעיירות, מצביעים בשיעור קצת יותר גבוה. הבדואים של הפזורה בשיעור יותר נמוך. אלה וגם אלה נתנו את קולם לרשימה המשותפת. אחוזים בודדים, 4%־5%, הצביעו למפלגות אחרות. מפלגות "יהודיות".

הבדואים בנגב, בלי שממש התכוונו לזה, יכולים להתגלות כסיפור של הבחירות האלה. ראש הממשלה בנימין נתניהו ירד לפגוש כמה מהם ולשתות קפה קטן, בישיבה על מחצלת. ראשי מפלגות מתחרים ביניהם בשאלה מי יטפל טוב יותר בפשיעה בנגב, וכולם כמובן גם יודעים מי אשם בה. יש הפגנה בצומת רתמים? תמצאו בה את יועז הנדל, מדבר בשמו של גדעון סער על החזרת המשילות. צריך להפנות אצבע מאשימה? נפתלי בנט קובע ש"ממשלת ישראל איבדה את השליטה בנגב". צריך גם קוריוז תורן: איתמר בן גביר תובע להיות שר הנגב והגליל.
ברוב מרחב הנגב אין מספיק בוחרים כדי להצדיק מיקוד כזה של המערכת הפוליטית. הנגב הוא משל. מכיוון שעם הקורונה הממשלה דווקא הצליחה איכשהו להתמודד – בזכות החיסונים. הנגב מאפשר להזכיר לציבור עד כמה ממשלת ישראל איבדה שליטה. עד כמה היא עסוקה בטפל ולא בעיקר. עד כמה היא מתקשה למשול ולתת חיים של סדר וארגון לתושבי ישראל.

הנגב הוא משל גם למה שקורה כאשר אלימות יוצאת משליטה. כאשר כנופיות מקבלות היתר להשתולל באין מפריע. הוא דוגמה לסכנה הגלומה בהתפרצות של אלימות בחברה הערבית בישראל, בתפוצת הנשק הנרחבת, באוזלת היד של המשטרה, בהזנחה הקבועה של הממשלה, בסדר העדיפויות הלקוי של חברי הכנסת והמפלגות הערביות. הנה, עוברים מהנגב למה שעשוי להתגלות כהתפתחות הפוליטית המסעירה של בחירות 2021, הפיצול ברשימה הערבית.

חברי הרשימה המשותפת (צילום: אריק בנדר)
חברי הרשימה המשותפת (צילום: אריק בנדר)


מכיוון שהאלימות נמאסה לא רק על יהודים אלא גם, ומן הסתם בעיקר, על הערבים; מכיוון שברור שטיפול באלימות מחייב פעילות ממשלתית נמרצת; מכיוון שפעילות ממשלתית מוכוונת, במקרים רבים, על ידי סדרי עדיפויות פוליטיים - בגלל כל אלה, ועוד כמה דברים, התעוררו הבוחרים הערבים עם שאלה חדשה: האם לא הגיע הזמן לרדת לארגז החול הפוליטי ולשחק עם היהודים. לשחק כמו שילדים משחקים. מי שבארגז החול – איתו משחקים. מי שבארגז החול – איתו בונים ארמון.


הבוחרים של עבאס


שיעורי הצבעה פירושם מנדטים. שיעורי הצבעה של בדואים בנגב פירושם מנדטים לרע"ם, המפלגה של מנסור עבאס. הנגב הוא ארגז החול של עבאס. המקום שבו נהוג לגייס תמיכה לפלג הדרומי של התנועה האסלאמית. אם יצליח להעלות את אחוז ההצבעה של הבדואים בפזורה, הוא יכול להרוויח לא מעט אלפים של קולות. אם יצליח להעלות את אחוז ההצבעה של הבדואים בעיירות, ואם יצביעו עבורו, יקבל עוד יותר.
האם יצליח? רע"ם היא מפלגה שכל מערכת הבחירות הסתובבו סביבה שמועות. במשך שבועות ארוכים הסוקרים לא נתנו לה מנדטים. עם הזמן החלו לשנות את דעתם. מה קרה? כמה סקרי עומק זיהו שיש בעיה בדגימה נכונה של הבוחרים של רע"ם. חלק מהסוקרים עשו מאמץ להגיע לאוכלוסייה הנכונה. כשהגיעו, גילו בוחרים. כמה בדיוק נדע בשבוע הבא, אבל יש אומרים 4 מנדטים ויש מפליגים עד "אולי 6".

פעם, לפני 30 שנה, לא מעט ערבים בישראל נהגו להצביע למפלגות יהודיות. בבחירות שהעלו את יצחק רבין לשלטון, יותר ממחצית. בבחירות שהורידו את שמעון פרס מהשלטון, יותר משליש. השחיקה ההדרגתית ביכולת לגייס מצביעים כאלה לא החלה בגלל משבר פוליטי. לא משום שנתניהו עלה לשלטון. לא בגלל מהומות אוקטובר 2000. היא החלה בגלל שינוי טכני בחוק: המעבר, לתקופה קצרה, להצבעה בשני פתקים. הבוחרים הערבים שמו פתק אחד לראש ממשלה יהודי, ופתק שני שמרו למפלגה ערבית. הנה לקח שאפשר היה ללמוד ולא נלמד, על כוחו של שינוי אחד להביא לשינוי אחר.

מכיוון שלא נלמד, הועלה אחוז החסימה, אולי בתקווה להוריד כמה מפלגות ערביות קטנות מתחת לאחוז החסימה. זה כמובן לא קרה. למעשה, קרה ההפך. אחוז החסימה עלה, הערבים צעקו את הגרסה שלהם לגעוואלד, ואז עלה מספר הח"כים שלהם לשיעור היסטורי. מי שרצה פחות – קיבל יותר.

משיטת הבחירות בשני פתקים, שתוצאתה שתי ממשלות עגמומיות וקצרות ימים של נתניהו ואהוד ברק, נפטרנו מזמן. אבל הערבים כבר התרגלו להצביע לערבים. בבחירות 2020 כמעט 90% הצביעו לערבים, והם מתחזקים בדעתם שהגיע הזמן לבריתות פוליטיות עם יהודים. זה אולי נשמע מוזר, אבל זאת המציאות. וגם היא לפעמים מעורפלת. איימן עודה, שהכניס כמה חידושים לפוליטיקה של ערביי ישראל, אמר בבחירות 2019 שהוא מוכן להיכנס לקואליציה. בתחילה הציב תנאים, כמו ביטול חוק הלאום. אחר כך הפסיק להציב תנאים. לפחות לא הציג אותם בפומבי. רוב גדול של הערבים הישראלים תומך בכניסה של מפלגה ערבית לקואליציה. כמובן, תלוי בנסיבות, תלוי בקואליציה.

איימן עודה (צילום: אבשלום ששוני)
איימן עודה (צילום: אבשלום ששוני)


התוכניות של עבאס


עבאס הוסיף חידוש על חידושו של עודה. אצלו נראה שהכניסה כבר פחות תלויה בנסיבות ובקואליציה. היא תלויה במחיר. מה יקבל בתמורה לאצבעות שייתן, בתמיכה מבחוץ או מבפנים. הוא שומר את הקלפים קרוב לחזה. אולי משום שהוא לא רוצה שיראו מה יש לו בקלפים. אולי משום שהוא עצמו עוד לא החליט איזה משחק הוא משחק בקלפים. שליחים של מפלגות אחרות שנפגשו איתו ועם שליחיו מדווחים על שיחות נעימות אך לא מחייבות. יש מהם המשוכנעים שעבאס נמצא בכיסו של נתניהו. יש מהם הסבורים שעבאס לא יעז להקים במו אצבעותיו ממשלת ימין־חרדים.

ייתכן מאוד שבכוחו תוכרע השאלה אם כן או לא תהיה קואליציה כזאת. ניתוח שעשינו עם סקרים מהתקופה האחרונה מלמד שרוב האפשרויות הקואליציוניות הריאליות, לפחות עד שייספרו קולות האמת, תלויות בתמיכה של עבאס. כך קואליציה של נתניהו והימין, כך גם קואליציה של לפיד, סער, בנט, חרדים – ועבאס. לא צריך להקל ראש בדילמה שלו: זה דבר אחד לשבור טאבו ולהצטרף לתמיכה בקואליציה בתמורה לתוכניות טיפול נרחבות בבוחרים שהביאו אותך לכנסת. זה דבר אחר להיות חבר כנסת ערבי מתנועה אסלאמית, שיש לו 4 או 5 מנדטים, המכריע עבור כלל מדינת ישראל מי יעמוד בראש ממשלתה.

ממילא, גם בקרב כמה מראשי מחנה הימין מתרקמת מחשבת כפירה על השותפות עם עבאס. האם הליכוד יכולה להרשות לעצמו להישען כך על תמיכתה של מפלגה אסלאמית? יו"ר הכנסת, יריב לוין, אמר השבוע ש"ברור שרע"ם לא תהיה מרכיב בקואליציה. לא רואה שממשלה כזאת בתמיכה הזאת יכולה לתפקד לאורך זמן כשאנחנו רוצים למגר את הטרור,  ויש עוד הרבה דוגמאות אחרות. זאת לא אופציה מעשית". צריך לנסות לקרוא את לוין כמו שרש"י קורא את דיוקי התורה. האם כאשר אמר "מרכיב בקואליציה" התכוון לומר שתמיכה מבחוץ כן יכולה לבוא בחשבון? או שמא כאשר אמר "בתמיכה הזאת" התכוון לרמוז שגם תמיכה מחוץ לא תיתכן. הודעתה של ימינה הייתה קצת פחות מעורפלת. "ימינה לא תיתן יד להקמת ממשלה בהישענות על רע"ם - לא בתמיכה, לא בהימנעות ולא בכלל".

הנה, כך הגענו לאן שהגענו. החרדים לא יישבו עם לפיד. לפיד לא יישב עם נתניהו. בנט לא יישב עם עבאס. גם לא עם מרצ. סער לא יישב עם נתניהו. ליברמן לא יישב עם החרדים. מיכאלי לא תשב עם בן גביר. מרוב חרמות לא רואים קואליציה.

אולי זה ישתנה ביום שאחרי הבחירות, אם וכאשר המנדטים ילמדו על בחירות חמישיות – או על הכרח בפשרות כואבות. כן, שוב פשרות. שוב כואבות. בני גנץ עשה פשרה כזאת לפני שנה, והוציא לכולם את החשק. הוא ההוכחה שיש מחיר כבד להפרת הבטחת בחירות נחרצת. הבעיה היא שבהתרסקותו הפוליטית – שיכולה להיגמר גם מתחת לאחוז החסימה – ציווה לנו עוד קשיים.

יו''ר כחול לבן בני גנץ (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)
יו''ר כחול לבן בני גנץ (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)

סטיית תקן

1. מהיום אין סקרים. שלושה ימים בלי סקרים. זה הזמן להזכיר שסקרים הם אינפורמציה המסייעת לציבור לקבל החלטות. זה הזמן להזכיר שהאיסור על סקרים לא שונה במהותו מהאיסור על הפצת עיתונים בימים שלפני בחירות, שמא מידע המופיע בהם ישפיע על הבוחרים.

2. אם בשלושת הימים האלה יחול שינוי דרמטי, הוא יכול לבוא בדמות קריסה של תקווה חדשה. המפלגה בסימן ירידה, הסיכוי שסער יהיה ראש ממשלה נראה רחוק, בוחרי המפלגה מלכתחילה לא נאמנים. רק שליש מהם משוכנעים שיצביעו לסער. כלומר, שני שלישים עשויים לברוח בחשכת הסקרים.

3. גם קריסה של כחול לבן לא צריכה להפתיע אף אחד. שיעור הבוחרים הבטוחים שלה דומה לזה של תקווה חדשה. כשליש. מרצ והציונות הדתית, הקרובות גם הן לאחוז חסימה, נהנות מתמיכה בטוחה בשיעור כמעט כפול. אין להן הרבה בוחרים, אבל יש להן בוחרים נאמנים. מסתבר שאידיאולוגיה ברורה בכל זאת משחקת תפקיד בשיקולי הבוחרים.

4. מי הבוחרים הכי נאמנים? חפשו את המפלגה הכי יציבה בסביבה. יהדות התורה. הכוח הפוליטי של המפלגות החרדיות לא ייפגע, אפילו לא קצת, בעקבות אירועי הקורונה. ליברמן נותר קול בודד באפלה, מוכן ליפול על חרבו בקרב הפוליטי נגד הכוח חרדי. כל שאר הפוליטיקאים קיפלו את החרבות, וקיבלו את גזר הדין. הם יחרימו את עבאס, את בן גביר, את נתניהו, את הורוביץ, את מראענה – אבל לא את ש"ס ויהדות התורה. אף על פי שאפשר לחשוב על כמה סיבות, לא פחות חזקות, להחרים גם אותן.

השבוע עשינו שימוש בתכנים ובסקרים של אתר המדד, כאן חדשות, ערוץ 12, המכון למדיניות העם היהודי. נעזרנו במחקרים של ד"ר אריק רודניצקי מהמכון לדמוקרטיה.


[email protected]