מצווה לספר ביציאת מצרים בפסח, קבעו חכמינו, וכל המרבה בכך הרי זה משובח. אז בואו נקדים ונקיים את המצווה כבר בערב לפני הפסח. הנה אפוא סיפור העלייה הראשונה לארץ ישראל. כך מספר המקרא בפרשת בשלח: “ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלוהים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא, כי אמר אלוקים פן יינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה; ויסב אלוקים את העם דרך המדבר ים סוף וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים”. כך החל מסע התלאות של 40 שנות נדודים במדבר.
הקטע המקראי הזה יותר מרוׂמז שהיהודים שהתבססו במצרים עם השנים וכבר שכחו את גזירות המלך עליהם בראשית תקופת גלותם שם, לא כל כך התלהבו מהיציאה ממצרים. במקביל הוא מבטא גם את חוסר האמון מצד הקב”ה בדבקות עם ישראל בהליכה־הגירה לארץ המובטחת. וכך כתב הפרשן הנודע רש”ר הירש: “מראה לנו הכתוב, כי טרם הגיע העם אל אותה מדרגה אידיאלית ולא היה בו אפילו שמץ כלשהו מאותו הכוח ומאותו אומץ הלב שעל ידיו יכול היה לכבוש לעצמו את חירותו ולקיימה במו ידיו... החרב לא נעדרה ממותנם, אך אומץ הגבורה ורוח הלחימה נעדרו מלבם ובעיקר הם חסרו את מידת הביטחון בהשם, אותה מידה הנותנת לאדם רצון ואומץ לב, כוח והתלהבות לכל דבר ובכל הנסיבות”.
ובתוך כל הדרמה הזאת של יציאת מצרים, מוצא המקרא לנכון לספר לנו: “וייקח משה את עצמות יוסף עמו, כי השבע השביע (יוסף) את בני ישראל לאמור: ‘פקוד יפקוד אלוקים אתכם והעליתם את עצמותי מזה אתכם’”. והפרשן הירש תוהה מדוע לקיחת עצמות יוסף לא הוזכרה לעיל, בתחילת סיפור יציאת היהודים ממצרים? והוא משיב: “שמא רוצה הכתוב להבליט את הניגוד: שישים ריבוא אנשים מזוינים לא נחשבו כבעלי ביטחון בה’ שינחיל להם ניצחון בכל מלחמה על כיבוש הארץ שהבטיח לתת להם, ואילו יהודי אמיתי כיוסף הצדיק בטח בקיום הבטחת ה’ גם לאחר מותו, וביטחונו לא נכזב”. והירש מסכם: “בהשקפה זו היו עצמות יוסף שנישאו לפני מסע העם תוכחה כלפי בני העם שנגזר עליהם סיבוב דרך המדבר מפני שהיו קטני אמונה”.
אני, צאצא רחוק מאוד של יוצאי מצרים ההם, באתי לשם ביולי 1979, כשנלוויתי לראש האופוזיציה דאז שמעון פרס בביקורו שם. קבלת הפנים המצרית שקידמה אותי אישית הייתה של עיתונאי מצרי שהתנפל עליי כבר בנמל התעופה בהאשמה שישראל טוענת שהעבדים היהודים הם שבנו את הפירמידות הידועות בגיזה, ולפיכך היא רוצה להשתלט עליהן. נפנפתי אותו מעליי באומרי: היהודים ברחו ממצרים לפני אלפי שנים ואין להם שום כוונות לשוב אליה בשום דרך.
אבל הסיפור הוא שמעון פרס. הוא ניהל שיחות עם הנשיא סאדאת ובכירים אחרים ודיווח לנו, העיתונאים, בהנאה ניכרת על תוכנן. האווירה ברחוב הקהירי כלפי ישראל הייתה אז, בניגוד להיום, חיובית למדי. ראשו של פרס היה בעננים. עד המפגש ההוא ברחוב. וזה הסיפור: באחד הימים החליט פרס לצאת לסיור בשוק אל־חלילי הנודע של קהיר. כשהגיע לשם ויצא מהמכונית שנשאה דגל ישראל, הוקף המוני מצרים שהריעו לו. מעגל המריעים הלך והתכווץ סביבו, ואיש הביטחון הישראלי היחיד שליווה אותו, ביקש מאיתנו, העיתונאים, לעזור לו ביצירת מעגל אנושי סביב פרס ובדחיקת המקיפים אותו לאחור באמצעות מרפקינו. עשינו כמיטב יכולתנו וכוחנו ודי הצלחנו.
אבל זה לא עיקר הסיפור. עיקרו הוא שהמצרים שהריעו לפרס צעקו: “בגין, בגין”! זה היה אז השם הישראלי הידוע והפופולרי יחסית בקהיר. פניו של פרס התכרכמו וחיוך נבוך עלה על פניו. כדי לעודדו אמרתי לו: “תגיד תודה שהם לא צועקים רבין, רבין!”. זה לא הצחיק אותו. לגמרי לא. חיוכו היה מר והתרשמותי הייתה שהוא מעדיף להישאר בגין. לבסוף נחלצנו משם בסיוע שוטרים שהגיעו והכו ללא רחם באלות את ההמון שהקיף אותנו. בערב, במלון, כבר התבדח פרס על האירוע ואמר לי: “אל תספר לאף אחד, אבל אני מעדיף להיות בגין ולא רבין”. התרשמתי אפוא נכון. חג שמח.