"הראשונים", יום ב', 22.3, כאן 11
המילים הללו פורחות מהמקלדת לפני יום הבחירות, ככה שהתוצאות כרגע לא ידועות. כשתתפרסמנה היום - ביום שישי - הכל יהיה מאחורינו. עכשיו תגיע שעתן של להקות הפרשנים שיסבירו למה בעצם הכל ברור מראש, אם רק כמובן היו מגלים להם את התוצאות מראש, ועכשיו יאכלו לנו את הראש למשך כמה שבועות עם הרכבי קואליציות אפשריות, ואז אולי ישרור כאן, למשך חצי שעה תמימה, קצת שקט.
יש למערכת הבחירות הנוכחית־הנוכחית - ולכמה מקודמותיה - קשר מעט לא שגרתי לסרט הדוקו “הראשונים" ששודר בכאן 11 ביום שני האחרון. נושא הסרט הוא התפתחות הקיבוצים ב־30 השנים הראשונות לקיומה של המדינה למעמד של אליטה, בעיני עצמם ובעיני הסביבה, כאלה שהכל נושאים אליהם עיניים ומתים מהתפעלות מדרכם ומתרומתם לחברה הישראלית. בהמשך מתוארת השחיקה במעמד זה במקביל למהפך הפוליטי וניסיון הציונות הדתית הלא לגמרי מוצלח להפוך את עצמה ואת מפעל ההתנחלויות לאליטה החדשה.
נקודת ההשקה המעניינת בין “הראשונים" למערכת הבחירות האחרונה, ובעצם לכמה ממערכות הבחירות האחרונות, מתגלה לצופה בהופעותיו הציבוריות של ראש הממשלה, אז יו"ר האופוזיציה והטוען לכתר, מנחם בגין ז"ל.
בגין המנוח היה רב אומן מלידה של מיקרופונים. הוא לא נרשם לקורסים בהופעה מול מצלמות טלוויזיה. הוא לא צבע את אניצי שערו בסגול. הוא לא שיגר בבהילות טנדר למשרד ראש הממשלה שיביאו לו, היכן שנמצא באותו יום, את פודיום הנואמים הממלכתי. על הבמה הוא היה באלמנט הטבעי ביותר שלו. כשהתקילו אותו בשאלה לא פשוטה (“בעד מי אתה, אדוני, איראן או עיראק?"), הוא ירה מהמותן תשובה שהפכה למטבע לשון שמתגלגל עד היום וימשיך להתגלגל עוד שנים רבות בעתיד (“אני מאחל הצלחה לשני הצדדים"). הוא נאם בעל פה, לא ציין על נייר היכן להגביה את קולו כדי לשלהב את הקהל. בגין, ללא קשר לדעותיו, היה הצגה אותנטית ומוחלטת במקומה על הבמה.
כשצופים בבגין, קשה להבין כיצד נחשב בנימין נתניהו לסטאר של מיקרופון ובמה. נתניהו, בלי להתייחס לדעותיו, הוא חיקוי מפלסטיק של הדבר האמיתי - אין בו ולו ג'סטה אחת בודדת מעוררת אמון. הצחוק שלו אינו צחוק. ההתלהבות שלו אינה התלהבות. הרמות הקול שלו שמיועדות לשלהב את הקהל צועקות: אל תאמינו לי. אפשר לגעת ממש בחוסר הנוחות שלו, בידיים המזיעות. אי אפשר לגעת בו - בבנימין נתניהו, באישיות החמקמקה שלו, בזו שמספרת לנו איזה דבר אמיתי על הבנאדם עצמו: הוא נחמד? הוא טוב לב? הוא מפחד מהצל של עצמו? הוא אוהב ונאהב באמת או שהכל בבלפור הצגה אחת גדולה ומתחת רוחש ים של אינטרסים?
מי שיכול לומר איזה דבר על בנימין נתניהו, שיקום. על בגין אפשר. ועוד איך אפשר. בגין, למשל, היה אכזר. כשרצה להסית, לא היה לו אלוהים. מה שהאציל הפולני עשה לקיבוצים, עוד לא נולד היועץ האמריקאי המרושע ביותר שהמליץ לביבי לעשות לשמאל, לערבים, לפרקליטות, לבני גנץ והשד רק יודע למי עוד.
קצת מטעם השוט של בגין אפשר למצוא בסרט הדוקו “הראשונים". זה לא סרט מעמיק במיוחד. הוא אינו יורד למצולות האירועים הגדולים של התקופות שעל פניהן הוא חולף. אין בו יותר מדי פרופסורים ופרשנים. משולבים בו די קטעי וידיאו מעוררי נוסטלגיה, והסך הכל עושה את הסרט לקליט, נוח לצפייה, וטוב לימים שבהם הציבור כבר מוכה בחילה מההוויה היומיומית. ואפילו פעם אחת לא מופיעה בו המילה "קואליציה".
לראות או לוותר: לראות. שיעור קצר ומרענן בהיסטוריה.