בימים האחרונים צף אצל כולנו חלום משותף: בחזון השפוי שהתפתח בדמיוננו, מיד אחרי הבחירות ובתום ספירת הקולות המציאות תשתנה מקצה לקצה. השלטון יהיה יעיל יותר, השיח בין אדם לחברו יתנהל באופן נעים, מכבד ופחות רעיל, שליחי הציבור יתמקדו באזרח, ובאופן כללי החיים ישתפרו ללא הכר. זה מה שמבטיחים לנו הפוליטיקאים על תשדיריהם ולכך אנחנו משוועים. שחר של יום חדש, נאמר בעבר. אז אמרו.

מה שמדהים הוא שאלה כמעט תמיד אותם פוליטיקאים וכמעט בכל סיבוב הססמאות שהם שולפים די דומות. "ימין על מלא", "רק לא ביבי" וכך הלאה. ואף על פי שהתוצאות ידועות מראש, התקווה תמיד שם, כאקט לא רצוני, רפלקס מותנה שאין שליטה עליו. וכשהיא מתפוגגת, מגיעה תחושת ההחמצה, הבאסה העמוקה והצער המנקר על כך שמה שהיה ימשיך איתנו לעוד זמן רב.

המחזוריות כבר צפויה עד כדי שעמום. שנתיים בלימבו של בחירות חוזרות ונשנות שתוצאותיהן משחזרות את עצמן פעם אחר פעם. אך הדבר לא מרפה את ידינו. אנו רוצים להאמין שיהיה טוב יותר. זהו האופי האנושי. לעתים המצב אף מורע. העקומה זולגת כלפי מטה. נציגי הציבור מידרדרים באיכותם ובשכלם, ומפח הנפש מהפוליטיקה מחריף ומתעצם.

אם אני חושב על זה לעומק, נדמה לי שבמהלך ארבעה וחצי העשורים של חיי, אולי רק פעם אחת הבחירות גררו שינוי שהביא עלינו ימים טובים יותר או תחושה טובה יותר. בעצם אני מסויג לגבי הקביעה הזו. יש בלבי ספקות. בסך הכל כלום לא זז. אף פעם. רק היכולת של בעלי עניין לעשות עלינו מניפולציות התעצמה. השתכללה עם הטכנולוגיה והעושר שהגיעו בארצנו לממדים מפלצתיים. שטיפת מוח יעילה וכוחנית. מטרטרים לנו במוח בארסנל תעמולתי אינסופי.

השנה החלטתי להיות חכם. החלטתי שלא אכפת לי ובהתאם הפסקתי לצפות בחדשות, בסקרים ובדרמות, הקיימות והבדיוניות, שהרצים לפרלמנט מייצרים מדי דקה ואנשי האקטואליה משרשרים כדי למלא זמן אוויר. בעקבות המהלך מצאתי שהחיים שלי הוטבו. פחות עצבים, מפח נפש ועיסוק בהבלים.

בשורה התחתונה, למדתי שהמידע הנדון במישור הזה, ככל שהוא מגיע אלינו סמוך לזמן ההגעה לקלפי, חסר משמעות לגמרי. כשלמדתי להרפות גיליתי שעולמי לא התערער גם כשמנדט זז ימינה או שמאלה, לסתי נותרה יציבה ולא נשמטה אם היה או לא היה עימות, והדרישה של פלוני או ההתחייבות של אלמוני לשבת או לא לשבת לצד פוליטיקאי כזה או אחר בממשלה הן נתון מיותר לחלוטין בקיומי, ובורות מוחלטת לגביו לא מורידה כהוא זה לגביי בשום אופן. להפך, היא סתם תופסת לי מקום בקודקוד.

זה לא היה קל. עקרתי מעצמי הרגל מושרש של עידנים. קשה להניח לחשש התמידי שאם לא נהיה מעורים באקטואליה עולמנו ייחרב. כתוצאה מהדרך החדשה הזו הפסקתי לרטון מול המסך, להתרגז כשהפוליטיקאים משקרים פעם נוספת ובלי בושה מפרים את הבטחתם, ונמנעו ממני אכזבה ומרירות מהשיח האנושי המחריד של נבחרי הציבור.

אין בי טיפת כוח לצפות בסיבובי שוק פיקנטיים של ראשי המפלגות שמשודרים מדי שעה לפני הבחירות, להאזין למשאלי רחוב מייגעים, לשמוע על הדאחקות והממים שכבשו את הרשת ולפגוש את האוראקלים הציניים והמתחכמים, שקולם בוקע בסמכותיות מהמסך. הכל ידוע ומוכר, לא מעשיר ובעיקר מכלה. מכלה את המוח, את הפנאי ואת השמחה. החיים חשובים וחזקים מזה.

הנהגה תבונית כשם שחלמו עליה הפילוסופים היוונים לא תהיה בארצנו, ואם זו הסחורה, צריך פשוט להימנע מחשיפה אליה. כפי שנמנע מעצמנו מזון שגורם לצרבת ולסתימת עורקים.

אז כפי שבוודאי שמתם לב, הטור הזה הוא לא על "כן ביבי", "לא ביבי", בעד בלפור ויעקב ברדוגו, ואולי להפך. ממש לא. מי שרוצה לדבר איתי על פוליטיקה שימצא פרטנר אחר. אינני הכתובת. אוזניי אטומות לכך. עזבו אותי במנוחה בכל הנוגע לעניין. כמו שנתניהו נוהג לומר "החיים עצמם" - אז עבורי החיים עצמם הם נטולי פוליטיקה. נסו את זה ותמצאו את עצמכם הרבה יותר אופטימיים. תנו להם לריב. מה אכפת לכם? 