ריצ'רד אוסמן, “מועדון הרצח של יום חמישי", מאנגלית: הדסה הנדלר, תכלת, 391 עמ'

ריצ'רד אוסמן, 50, הוא דמות אמיתית שיכולה לתת פייט רציני לכל דמות בדיונית מוגזמת. גובהו שני מטרים וארבעה ס"מ, הוא לקוי ראייה על גבול העיוורון, כוכב טלוויזיה שנון ואלוף טריוויה עם גיק שיק מפתיע, שאחיו הוא הבסיסט המייסד של להקת סוויד ושאביו עזב את הבית לבלי שוב כשריצ'רד היה בן 9. על כתב היד של ספר ביכוריו התחרו עשר הוצאות לאור, והזוכה המאושרת שילמה סכום של שבע ספרות על התענוג, ואז סטיבן ספילברג הצטרף לחגיגה ורכש את זכויות העיבוד הקולנועי. המכירות של “מועדון הרצח של יום חמישי" עלו על כל הציפיות, שברו שיאים בבריטניה, וכיבוש שאר העולם הוא רק שאלה של זמן (אם כי אחד מגיבוריו מכריז ש"חוסר סבלנות זה כל מה שיש לי"). פחות מחצי שנה אחרי שראה אור לראשונה הוא כבר מופיע בעברית, בתרגום מוצלח של הדסה הנדלר, והשמחה רבה.

אוסמן, שצבר את תהילתו בשעשועון “פוינטלס", שבו מובילות לניצחון התשובות הפחות צפויות, שמקבלות את הניקוד הנמוך ביותר, עם עדיפות לאפס נקודות, הוא לא כוכב הטלוויזיה הבריטי הראשון שפונה לקריירה ספרותית. גרהם נורטון עשה זאת לפניו, כמו גם סטיבן פריי, יו לורי, מירה סאייל, רובי וקס ודון פרנץ', שרובם ככולם, מעניין לציין, מוכרים בעיקר כקומיקאים, ואכן לא ויתרו על ההומור בכתיבתם גם כשטיפלו בנושאים רציניים (כמו למשל הדיכאון הקליני של וקס ופריי). קצתם בחרו לספר הביכורים שלהם בז'אנר הקשה מכולם לכתיבה, כך נדמה: מותחן.

אוסמן מתרחק מקטגוריית הבלש היחיד או הזאב הבודד, והולך על להקת זאבים שלמה וצבעונית במיוחד שתוביל את העלילה. הוא ממציא מחדש למעשה את תת־הז'אנר של ספרי החבורה. חסמב"ה, השביעייה הסודית או החמישייה הסודית, אבל בגרסת גיל הזהב (והחלודה). הספר מתכתב עם הצלחות קודמות, כמו זו של הסרט “מלון מריגולד האקזוטי" (שהיה מבוסס מצדו על רב־מכר מאת דברה מוגאץ'), שם הוכיחה כנופיה של קשישים שכוחה עוד במותניה ושתשוקתה לחיים אינה נופלת מזו של בני 30. אם ספילברג לא יירתע ממחזורים, נשמח לראות גם בגרסה הקולנועית לספרו של אוסמן תותחי נברון ותיקים ברמת מגי סמית, ג'ודי דנץ׳, ביל ניי וחבריהם.

לכולם מובטחים תפקידים עסיסיים - למשל זה של אליזבת, שעלטה חשאית עוטפת את מעללי העבר שלה, אבל אין ספק שהיא יודעת דבר או שניים על חקירות רצח, כמו חברתה פני, מפקחת משטרה לשעבר ששוקעת בשיטיון שהוא חלק מחבילת ההזדקנות המורכבת, שאוסמן מטפל בה ברגישות רבה; עוד בחבורה גם איברהים, פסיכיאטר לשעבר ששוחה כל בוקר, וג'ויס, אחות רחמנייה לשעבר, שניסיונם המקצועי יועיל לפתרון תעלומות כמו כמה זמן לוקח לבחורה שנדקרה שלוש־ארבע פעמים מתחת לעצם החזה (אבל בלי לפגוע בעורק) לדמם עד מוות. לא מזיק גם שג'ויס אופה עוגות טעימות יותר אפילו מאלה של מארקס אנד ספנסר.

הם וחבריהם אלמנים ואלמנות, נשואים ונשואות, מוזרים ואקסצנטריים כל אחד בדרכו, וכולם מלאי סקרנות בריאה, חובבי רכילות ותאבי ריגושים ומעשי קונדס. ילדים שלא התבגרו, בקיצור. הם חיים במתחם יוקרתי להפליא של דיור מוגן, והמערה החשמלית שלהם היא חדר הפאזלים. בימי חמישי יש שם משבצת פנויה של שעתיים, בין קורס בתולדות האומנות וחוג לצרפתית מדוברת, שבה החברים מתכנסים תחת הכותרת הפיקטיבית “אופרה יפנית - דיון", מה שמבטיח להם שאיש מלבדם לא יבוא, אלא כאשר יזמנו מומחים שחייבים להם טובות מהעבר, כדי לדון להנאתם בתיקי רצח אמיתיים שלא פוענחו מעולם; “חוקרי מז"פ, רואי חשבון ושופטים, גוזמי עצים, מגדלי סוסים, מנפחי זכוכית" וכל מי שיכול לעזור. כך נולד מועדון הרצח של יום חמישי, שהעניק לספר את שמו. האמת היא שלא ממש מותר לחבר'ה האלה להחזיק בתיקים האמיתיים המסווגים, “אבל אחרי גיל מסוים, את יכולה פחות או יותר לקחת כל מה שבא לך. אף אחד לא נוזף בך חוץ מהרופאים והילדים שלך".

וכשאחד הילדים של אחד החברים במועדון, שהוא אלוף אגרוף לשעבר, הופך לחשוד באחד ממקרי הרצח החדשים שמתרגשים לפתע על כפר הגמלאים המנומנם, ההתגייסות של הבלשים החובבים, שגילם המשותף הוא בערך 600, מרקיעה שחקים, ואין קץ לאושרם (במיוחד כששניים מהנרצחים הם, בלשון עדינה, חלאות אדם מדופלמות). סמכו עליהם שהם יפצחו את כל המקרים המסובכים, באמצעים יצירתיים ולא תמיד חוקיים, אבל עם קצת עזרה מבלש מתוסכל וכרסתן בן 51, שהם חותרים למצוא לו שידוך, ושוטרת צעירה ואמביציוזית, שברחה מלונדון אל החור הנידח שלהם בעקבות שיברון לב רומנטי, חלמה על קריירה מסעירה עם אקדח צמוד אבל מצאה עצמה מרצה לקשישים על החשיבות שבהתקנת מנעולים בחלונות והסכנות שבמסירת פרטים אישיים לנציגי מכירות טלפוניים.

חברי המועדון גואלים את הבלש והשוטרת מבדידותם ומייאושם המקצועי, וכולם יוצאים נשכרים. קשישים חריפים עם מוח קרימינלי (בקטע טוב), ובעיקר קשישות כמו מיס מרפל של אגתה כריסטי או ג'סיקה פלטשר מסדרת הטלוויזיה “רצח במשיכת קולמוס", אינם חיזיון חדש בשדות המתח, אבל הם תמיד מוצגים כסוליסטים מעודנים שאינם מתבקשים או אינם יודעים לעבוד בצוות. אצל אוסמן, הקבוצה היא הכוח היחיד שנחשב, והיא עולה על סך מרכיביה החצופים והמחוספסים. אליזבת היא אולי ירון זהבי, אבל אין לה סיכוי בלי סיוע שוויוני מצד עוזי הרזה, אהוד השמן, מנשה התימני ושלומית החובשת בגרסת בריחת הסידן והשיניים התותבות, שעדיין נושכות כשצריך. העלילה מתגלגלת במהירות, בפרקים קצרצרים ובנימה שלעולם לא לוקחת את עצמה ברצינות.

אם כבר, אוסמן הטירון עושה כמה טעויות של מתחילים, לוחץ חזק מדי על דוושת ההצחקה והמהתלה וקורץ לנו קצת מעבר לנדרש. זה יעבור לו לבטח בספרים הבאים, כשיתפוס יותר ביטחון בכישרונו הסיפורי ויחזק את שליטתו בניווט הספינה. גם כך הוא בורא עולם שנעים מאוד לשקוע בו וללכת לאיבוד בימים טרופים. כשאין צחוקים, יש חיוך שקשה למחוק מהפרצוף, וכשאין חיוך יש עצב מפתיע על הצדדים הפחות מתוקים של הזקנה, ועל הצורך להיפרד גם ממי שאיננו ערוכים לקראת פרידה ממנו. עלילת המתח משכנעת רוב הזמן, התרתה מספקת, ואם הטון האנושי של אוסמן לא יחמם לבבות, התה שמוגש פה בכמויות מסחריות יעשה את העבודה.