ד"ר דרור דיקר, מי שניהל את מחלקת הקורונה בבית חולים השרון ובמהלך המשבר נפטרה אימו, נבחר אמש להשיא משואה. הבוקר (שלישי) שוחח עם גולן יוכפז וענת דוידוב ב-103FM על התחושות שמלוות אותו מאז אותה שיחת הטלפון שקיבל מהשרה מירי רגב והשר חילי טרופר, שבישרו לו על הבחירה בו: "זאת באמת הייתה הפתעה מרגשת מאוד, אחד משיאי חיי. נעתקו המילים מפי וגם זלגו כמה דמעות, שמחתי מאוד".
כנשאל מדוע הבשורה הביאה אותו לדמעות, ענה כי "אני חושב שאלו היו דמעות של עצב על כל מה שקרה בשנה האחרונה, דמעות של אבל ושל שמחה. הייתה שנה מאתגרת מאוד מבחינה אישית ומבחינה רפואית. אני חושב שהצוותים במחלקות הקורונה ברחבי הארץ התמודדו עם דבר שמעולם לא התמודדנו איתו בגבורה, באומץ, בהקרבה, במסירות בלכידות, ואני חושב שבהצלחה".
דיקר סיפר גם על פטירת אימו, ושיתף כי "זה היה ממש בהתחלה שאימי נפטרה. היא למעשה הייתה החולה האחרונה שעזבה את המחלקה שנסגרה במרץ של שנה שעברה כדי להפוך אותה למחלקת קורונה. היא הייתה מאושפזת אצלי במחלקה עם דלקת ריאות, שאז לא ידענו אם היא קורונה או לא. לקחתי אותה בחזרה לביתי, היא גרה איתי 12 שנים, היא המשיכה ושרדה עוד שבוע ואז נפטרה מוות נשיקה בביתה בשבת
לא הבנו אז שיש משהו שונה, זה נראה כמו דלקת ריאות רגילה. זה מה שמדהים ברפואה - המרחק שעברנו בשנה הזאת עם התפתחות החיסון, עם הבנה של התהליכים של הווירוס הזה, עם היכולת שלנו לטפל הרבה יותר טוב היום. אני רוצה להסתכן ולומר שאנחנו יכולים אפילו לרפא את האנשים אם יגיעו מוקדם מספיק. יכולים לתת טיפול שלא ידענו לתת בהתחלה".
הוא הוסיף: "אני הייתי במחלקה, אשתי קראה לי, כמובן שמיהרתי לנסוע. הייתה קבורה ביזארית של עשרה אנשים בלבד ללא התקהלות, הלוויה מאוד מצומצמת. אחרי זה עמדה בפניי דילמה האם לשבת שבעה ולעזוב את המחלקה בשיא ההתארגנות והמאבק, או להמשיך ולעשות את השבעה בתוך המחלקה. קיבלתי היתר רבני ועשיתי את השבעה בהובלת המחלקה במלחמה הזאת, וזה היה בשבוע קשה מאוד כי התחילו להגיע החולים הקשים עם הנשמות, עם מקרי פטירה. הכול התערבב, המוות האישי שלי, המוות בתוך המחלקה. תקופה לא פשוטה".
דיקר הדגיש שהוא לא מתחרט, שכן "זאת הייתה החלטה נכונה. זה היה שבוע חשוב מאוד להתארגנות, להתחיל להבין בפני מה אנחנו עומדים. אני משוכנע שאמא שלי הייתה אומרת לי ללכת, היו הרבה אירועים בקריירה הרפואית שלי שהיא אמרה לי 'לך', ואני חושב שזה ה-אירוע בחיים הרפואיים שלי. בתחילת האירוע, אנחנו כבר שכחנו, היה פחד אימים להיכנס לתוך המחלקה, להתמגן. היינו תחת הרושם של צוותי הרפואה באיטליה שנפטרו. כך שצוותי הרפואה ממש נכנסו לתוך האש בידיעה שהם מסכנים את חייהם. הרגשתי שאני צריך להוביל את הצוות ולתת דוגמה".
בנוסף, ביקש להזכיר שני רגעים אופטימים שהתרחשו בדיוק לפני שנה: "קיבלנו מספר אנשים בגיל השלישי שחזרו מטיול בסיני וכולם נדבקו. אושפזו אצלנו זוגות בגיל השלישי. אחד מהם אושפז והונשם, הוא בן 82, הסיכוי שלו לצאת מזה היה נמוך ביותר, אנחנו טיפלנו בו במסירות והוא היה החולה הראשון שגמלנו מהנשמה. לפני שבוע הוא בא לבקר אותי עם אשתו, שהייתה מאושפזת לידו, וזה היה מרומם נפש. החולים האלה שיצאו בחיים ממצב קשה כל כך הפיחו בנו תקווה.
רגע שני היה כאשר בחור בן 25, שאביו נפטר מקורונה בבית חולים אחר, אושפז אצלנו. היה חשש משמעותי לחייו וגם הוא יצא בחיים. האנשים האלה שהחלימו נתנו לנו את הכוחות וההבנה שאפשר להתגבר על המגפה הזאת".
בדבריו, ביקש להוסיף גם משפט לסיום: "אני אמנם עומד בחזית, אבל באמת מייצג את כל צוותי הרפואה שטיפלו בשנה הזאת. אני רוצה להדגיש שמגיע להם את התודה הכי גדולה שמדינת ישראל יכולה לתת, והוקרת התודה הזאת היא חשובה".