משהו: ספינה נסעה עקום בתעלת סואץ, ותקעה את כל התחבורה. אנשים הצביעו עקום בישראל, ותקעו את כל המדינה.
פסח דהשתא
יש פתגם באיטלקית: “חג המולד עם משפחתך, פסחא עם מי שבא לך". אצלנו זה ההפך. פסח הוא החג שאנחנו חוגגים ביחד עם המשפחה. גם ראש השנה שלנו מחייב משפחתיות, אבל טיפה פחות. לא נורא גם אם תבלה אותו עם מי שבא לך.
כל שנותיי, ואכלתי כבר עשרות רבות של אפיקומנים, ביליתי את ליל הסדר בין אנשים רבים. חדר אוכל גדוש חברים ושיבולים בקיבוץ, או שולחן שהאריכו אותו בכל מיני שיטות, עם הרבה סוגי כיסאות סביבו, בבית שלי או של משפחה קרובה.
הפעמים הבודדות שבהן הסדר היה קטן יותר אירעו כאשר הייתי מחוץ לארצנו, הארץ שלקראתה הלכו בני ישראל בצאתם ממצרים.
השנה שעברה הייתה חריגה. בשנה שעברה ישבנו לליל סדר בודד. הזום יצר אשליה עמומה של קשר עם שאר המשפחה.
בבית לא היו בני אדם, אלא אנחנו שנינו. זו הייתה התקופה שבה על כל דלת של בית היה תלוי שלט: הכניסה לבני אדם אסורה.
ערכנו שולחן לשניים. הוצאנו את צלחות חרסינת מֶיְיסֶן בדוגמת צְוִויבֶּלמוּסְטֶר, מהסרוויס הממוספר שסבתא של רותי, ד״ר אויגניה שטקלמכר, הביאה לארץ כשהיא עזבה את נירנברג בשנת 1933. הנחנו על המפה הלבנה את ההגדות משנת 1861 שהודפסו בעיר מערי הגולה ושמה רוֹדֶלְהָיְים, לפני 160 שנה. באותה תקופה משפחתי חיכתה בארץ ישראל ליהודי הגולה שיעלו כבר ויחזרו הביתה, אבל לצערי לא נשמרו בידי הגדות של המשפחה שלי מירושלים.
ההגדות הישנות של משפחת הסבא של רותי, ד״ר זיגפריד שטקלמכר, הגיעו לארץ באותו ליפט מגרמניה יחד עם הסרוויס, כשהוא והסבתא של רותי, שניהם רופאים, עזבו את נירנברג ובחרו לייסד את רמות השבים.
את כלי חרסינת מייסן האלה אנחנו שומרים ברהיט עץ עתיק, שגם הוא הגיע אז מגרמניה. בו אנחנו מטמינים את כלי הפסח. רק לפני הסדר אנחנו מקלפים אותם מן העיתונים העוטפים כל אחד מהם.
בשנה שעברה רוב הכלים נשארו סגורים בתוך הרהיט הזה. על השולחן הונחו רק כלים לזוג עגום. שתי צלחות מרק, שתי צלחות למנה העיקרית, שני גביעי כסף ליין, וגביע זכוכית אחד מוונציה לאליהו הנביא.
השנה, בזכות הנס של נתניהו שהעם הזה לא מסוגל להעריך, חזרה ההמולה לשולחן הסדר. בכל משפחות הארץ. בביתנו עמד שוב שולחן חגיגי ארוך. כל כלי החרסינה צהלו בכחול־לבן שלהם על השולחן, נושמים קצת אוויר.
בערב פסח התפרסם שמדד בלומברג נותן לישראל את המקום החמישי בעולם ברשימת המדינות שטוב ביותר להיות בהן בזמן המגיפה. כמובן שראיתי טוקבקים של ישראלים רותחים מזעם, כמו תמיד כשישראל מצליחה. אחד מהם הסביר שזה רק משום שמייקל בלומברג הוא ידיד של ביבי.
אבל יש גם אנשים שיודעים להעריך. הנה קטע שכתבה לי דניאלה חרמון:
“היי ביבי, זה אנחנו, שוב. לקחנו הפסקה מההכנות לשבת ולחג כדי לכתוב לך, כי בזכותך שולחן החג יהיה עם המשפחה המורחבת, אז יש הרבה מה להספיק. בזכותך נוכל לחבק את סבא וסבתא, שלא יישארו לבד בסדר, לא לחוצים, חלילה, להזיק להם, כי כולנו מחוסנים. האמת, ביבי? ממש יצאנו מעבדות לחירות. שבנו להתהלך ברחוב השופע אנשים. כמה טוב לחזור לחיים. אנחנו צופים בכל זה עם הרגשה חצויה. מצד אחד, יש בנו הכרת הטוב ומצד שני צביטה בלב. איך הם לא ראו, ביבי? איך הם לא מקשיבים לך? זעקת שחסרים 2 מנדטים, וכתמיד - קלעת. באמת חסרים שניים. כשהיה מגיע לך הרבה הרבה יותר. אבל גם בהגדה רואים את זה. עם קשה עורף. גם כשהיו נסים ונפלאות של ממש, ברגע שהם ניצלו מחיי העבדות, הם שכחו את הטוב והחלו להתגעגע למצרים. אולי זה המחיר שצריך לשלם כדי לשרת את עם הנצח. עם קשה, אבל כמה טוב יש בו, אה ביבי יקר? הרי אתה יודע את זה, זו הסיבה שהתאהבת בו. זו הסיבה שהתמסרת לו".
הסחנה והדג
אני שוחה במים, גשם מטפטף עליי מעל, ודגים מנקרים בי מתחת. אני בסחנה. באחד מהימים האלה נסעתי לשם, ודווקא בחרתי ביום שבו מזג האוויר שהשתגע הוריד גשם קל המטפטף מעליי ומתופף ומקפיץ עיגולים במים.
זה קרה לי גם באילת. אולי פעמיים הייתי שם ב־30 השנים האחרונות, ואלו היו בדיוק שניים מהימים היחידים שבהם ירד גשם באילת. שחיתי במפרץ אילת והגשם עליי.
אני נשען על קירות האבן של בריכת הסחנה השופע מים. נח לרגע מהשחייה. תוהה אם הדג שמנקר לי ברגל עכשיו הוא אותו דג שעזבתי לפני שנים רבות שם, ונשאר רעב כי יצאתי אז מהמים לפני שהוא גמר את הארוחה. יכול להיות? הוא חזר לאותה הנקודה בבוהן שלי כדי להמשיך את מה שאז הפסקתי.
היו זמנים בהווה
אי אפשר עם נועה קירל הזאת. היא עושה הכל כדי לעצבן את הדור שלי ובכלל אנשי איכות הבזים לריקנות ושטות, וכל פעם מפתיעה שוב במשהו ששובר אותנו בקלי קלות לחתיכות, מפרק את כללי הטעם הטוב שבנינו כשריון לעצמנו, ומכריח אותנו להתפעל ממנה.
עכשיו היא הקליטה במסגרת שירותה הצבאי את השיר “היו זמנים". די, אי אפשר איתה. מחדש במידה ומשמר במידה, ומרגש מעבר למידה זקן קשוח וחסר לב כמוני. בנוסף לכל, היא שרה כשהיא לובשת מדים, שהם הבגדים היפים ביותר והמחמיאים ביותר שלבשה בחייה. נותר לה רק עוד מעט זמן של זכות וגיל ללבוש אותם.
(טוב, למען צינון ההשתפכות עליי לציין ששלחתי לחבר טוב, והוא ענה לי: לא אהבתי).
פינת השלולית
נסיכה סטודנטית התוודתה כך: “הדבר שהכי שימח אותי בתקופת הקורונה זה שלא הייתי צריכה לראות בכל בוקר במכללה את הבנות האלה שלומדות איתי, שחיות על שני שקדים ותמר, נישקו את הצפרדע שלהן ויצא ממנו נסיך מושלם שגר איתן, הולכות קבוע לפילאטיס, וכבר סיימו את המטלה שיש להגיש רק בעוד שבוע. לא שאני קנאית או משהו".