שלשום, רגע לפני שהתבשר כי נבחר להדליק משואה בערב יום העצמאות הקרוב בטקס לציון 73 שנה למדינת ישראל, היה אייבי מוזס (71), יו”ר ארגון נפגעי פעולות האיבה, עסוק בהתארגנות לקראת טקס יום הזיכרון הממלכתי לחללי צה”ל ולנפגעי פעולות האיבה שיחול בעוד פחות משבועיים.

“בשעה 10 בבוקר צלצלו אליי מצוות ההסברה של הארגון כדי לתאם לי שיחת זום לגבי ההתארגנות לקראת טקס יום הזיכרון והעצמאות, בנוגע לכמה משפחות שכולות אפשר יהיה להכניס לטקס ושאר עניינים בירוקרטיים”, הוא מספר. “בעודי מחכה לזום, צלצלו אליי להגיד לי שיש שיחת ועידה לתיאום העניינים עם השב”כ והמשטרה. הצטרפתי לשיחה ולתדהמתי המוחלטת, על הקו היו שרת התחבורה מירי רגב ושר התרבות והספורט חילי טרופר”.

איך הגבת?
“בהתחלה לא הבנתי מה קורה. אמרתי לעצמי: ‘מה להם ולי? לא יצא לי לדבר איתם’”.

איך בישרו לך את הבשורה הזו?
“הם אמרו לי: ‘מזל טוב, בחרנו בך להדליק משואה על 30 שנות עשייה בהתנדבות כיו”ר הארגון, ולאחרונה גם על פעילותך בקורונה עם חלוקת סלי מזון לחברי הארגון’. התרגשתי מאוד אחרי השיחה. הודיתי לחברי הוועד של הארגון וצלצלתי לילדים שלי, עדי וניר, וכולנו התרגשנו מאוד”.

ב־11 באפריל 1987, מוצאי שבת של לפני חג הפסח, נסעה משפחת מוזס מאלפי מנשה לכיוון תל אביב כדי לקנות מתנות לחג. “נסעתי באוטו עם אשתי עפרה, שהייתה בהריון בחודש שישי וישבה לצדי מקדימה, ועם הבת שלי עדי (אז בת 8), הבן שלי ניר (אז בן 13.5), החבר שלו יוסי, והבן הקטן טל (אז בן 5)”, הוא משחזר.

“כשעברנו ליד הכפר חבלה, בקבוק תבערה עם נפט ודלק נכנס דרך החלון. האוטו התחיל לבעור כמו לפיד, ואינסטינקטיבית ניסיתי להוציא את מי שהצלחתי. אחרי שהוצאתי את הילדים, מיהרתי להוציא את עפרה, אבל מהחום לא הצלחתי לפתוח את הדלת. הילדים ואני עמדנו בחוץ וראינו אותה נשרפת למוות מול עינינו. זמן קצר אחרי זה גם טל לא הצליח לשרוד ונפטר מפצעיו לאחר כשלושה חודשים”.

שאר הילדים נפצעו באורח קשה וסבלו כוויות, וגם מוזס, שנשרף בפעולת החילוץ, הובהל לבית החולים במצב אנוש. כיום הוא מוגדר כנכה קשה. “מה שבאמת הרים אותי אלו הילדים שלי”, הוא מספר. “ההתאוששות שלנו לא הייתה פשוטה. תפסתי את הילדים ואמרתי להם: ‘שימו לב שנושא הכוויות שלנו לא ישתפר’. אחרי שבכינו, החלטנו שצריכים להמשיך הלאה. אני חזרתי לעבודה והם לבית הספר וניסינו לחזור לחיים נורמליים עד כמה שאפשר. מאז לא לקחתי אף יום מחלה בחיי, אלא תמיד עבדתי ואני עובד. זה עוזר לי לשרוד”.

טל מוזס ז''ל (צילום: יצחק אלהרר, סקופ 80)
טל מוזס ז''ל (צילום: יצחק אלהרר, סקופ 80)

יש לך פלאשבקים?
“אין דבר שלא מזכיר לי את זה: שבתות, ימי הולדת, חגים. חצי מהמשפחה נעלמה. אבל צריך להתמודד עם הדברים האלה. בליל הסדר האחרון הייתי אצל אחי עם המשפחה שלו ועם הבת שלי והילדים שלה”.

בשנת 1988 הצטרף לארגון נפגעי פעולות האיבה, המאגד בתוכו אלפי משפחות שכולות, אלמנות, יתומים ונכים, שהוכרו על ידי מדינת ישראל כנפגעי פעולות איבה, ועד מהרה הפך להיות אחד הפרצופים המוכרים שלו. “כל פעם דוברי בתי החולים השונים היו מצלצלים אליי ואומרים לי: ‘אייבי, שים לב, יש פיגוע פה ופיגוע שם’, והייתי הולך מיד לסייע. בפעמים הראשונות קצת היססתי כי לא ידעתי איך המשפחות יקבלו את הפעילות הזו ומה תהיה גישתן, אבל אז הבנתי כמה זה עוזר וחשוב להן”.

חווית טראומה לכל החיים, למה להכניס את עצמך לטראומות נוספות?
“אתה צודק. אחרי תקופה של שנתיים־שלוש כמעט ועשיתי רוורס כי אנשים שביקרתי בבתי החולים ובבתים נקשרו אליי מאוד ולא יכלו לזוז בלעדיי, וזו הייתה מעמסה מכבידה, אבל אז הבנתי את המשמעות שהפעילות הזו נותנת. היה קצין בצה”ל שזרקו עליו בקבוק תבערה. עמרם מצנע, אז אלוף פיקוד המרכז, צלצל אליי ודיווח לי שהיה פיגוע. הלכתי לבקר את הבחור ועודדתי אותו לצאת מזה. לאחר כמה זמן קיבלתי ממנו הזמנה לחתונה שלו. אלו הדברים הקטנים שאתה לא מצפה להם – שמרגשים אותך. היום, בכל פעם שהוא רואה אותי, הוא ממש קופץ עליי”.

מקרה נוסף שלא ישכח מוזס אירע לאחר הפיגוע בדיזנגוף סנטר בשנת 1996. “גבי ברבש, שניהל אז את בית החולים איכילוב, רצה לפגוש אותי וביקש שאבקר משפחה שהבן הספורטאי שלה נפצע באורח קשה. ראיתי בחור מחובר לצינורות. האמא אמרה לי: ‘קוראים לו טל, ולי קוראים עפרה’. זה גמר אותי והחזיר אותי למקרה שלי ולרצח של עפרה ושל טל שלי. לא עזבתי את הילד הזה עד שהוא קם על הרגליים. הוא יצא מזה, התחתן ויש לו שני ילדים. עד היום הוא קורא לי ‘דוד’, ואנחנו בקשר צמוד מאוד”.

מה היעדים של הארגון כיום?
“קודם כל להביא את הפעילות שלנו לתודעה של עם ישראל. עדיין אין את התודעה הזו. זה לא כמו ארגון נכי צה”ל או ארגון אלמנות ויתומים או ארגון של נופלי צה”ל. אנחנו ארגון קטן ואני מקווה מאוד שנישאר ארגון קטן, אבל הייתי רוצה יחס כמו שצה”ל מקבל מכל הבחינות”.

אייבי, ניר ועדי מוזס (צילום: יצחק אלהרר, סקופ 80)
אייבי, ניר ועדי מוזס (צילום: יצחק אלהרר, סקופ 80)

אומר דרשני
מוזס נולד בהודו. בגיל 16 עלה לישראל ושירת בחיל האוויר. עם שחרורו פנה לעבוד כמנהל מבצעים ופקח טיסה בחברות תעופה. במקביל להצטרפותו לארגון נפגעי פעולות האיבה, המשיך לתחזק את המשרה הרגילה שלו בחברות התעופה. “עליי אומרים: ‘עובד מבוא החמה ועד צאת הנשמה’”, הוא אומר וצוחק. “אני עושה את הכל באהבה אמיתית ובהתנדבות מלאה”.

בשנת 2017, לאחר 29 שנים, התמנה ליו”ר הארגון, שנתקל בשנה האחרונה באחת המהמורות הכי גדולות בתולדותיו: הקורונה. “זו הייתה תקופה לא פשוטה”, הוא מספר. “למרות הסגרים המשרד שלנו היה פתוח ועבדנו בלחץ מלא. הרבה מאוד משפחות הגיעו לפת לחם, גם בגלל החל”ת, גם בגלל פיטורים, וגם כי חלק מהנפגעים הם במצב סוציו־אקונומי נמוך. יש לנו 104 ילדים שהם יתומים משני ההורים. לך תטפל בילדים כאלה, בייחוד בתקופה כזו”.

מה עשיתם?
“קיבלנו כל מיני בקשות ממשפחות שהתביישו לדבר איתנו, שהן חסרות אונים וזקוקות לסל מזון או צ’ק קטן כדי להתחיל או לסיים את החג. עזרנו כמה שרק יכולנו. הדברים האלה ממש גומרים אותי כי אנחנו לא מתוקצבים מספיק על ידי הממשלה, ואני נלחם על הדברים האלה. מישהי שהייתה זקוקה לסלסילת מזון - ביקשה מאיתנו להניח את הסלסילה בצד כדי שלא יראו שבאנו. אם אדם מתבייש לקבל אוכל הביתה - זה אומר דרשני. אנשים לא הגיעו למצבים כאלה בחיים”.

איך הקורונה השפיעה עליך בפן האישי?
“הבת שלי ילדה תאומים, וזה מה שעזר לנו להיות ביחד בתקופה הזו ולשרוד. עזרתי לה בבית בגידול הילדים”.

עופרה מוזס (צילום: יצחק אלהרר, סקופ 80)
עופרה מוזס (צילום: יצחק אלהרר, סקופ 80)

אין ארץ אחרת
מוזס לא תיאר לעצמו שיזכה להדליק משואה. “אף פעם לא פרסמתי את הפעולות שלי והעשייה שלי”, הוא אומר. “כל מה שאני עושה הוא תמיד בשושו, ואני מעדיף את זה ככה. לזה נועדתי אחרי הפיגוע הפרטי שלי. כשהצטרפתי להקמת הארגון, לא האמנתי שנגיע לממדים כאלה של פיגועים, כמעט כל יום עד עצם היום הזה”.

אחד היעדים של מוזס הוא הקמת היכל הנצחה בהר הרצל בירושלים לנפגעי פעולות האיבה. “זו עיקר המלחמה שלי כרגע”, הוא מבהיר. “היינו אמורים להניח את אבן הפינה ביום הזיכרון הקרוב, אבל זה עדיין לא עבר בהחלטת ממשלה כי הממשלה לא מתכנסת. אני מקווה שזה יקרה בקרוב מאוד. אז אני אגיד: ‘הו, עשיתי משהו בשביל הארגון הזה!’”.

חשבת כבר מה תגיד בטקס הדלקת המשואות?
“הבחור שכותב את הנאומים אמר לי שצריך להגיש שלושה משפטים. אמרתי לו שאין בעיה וחשבתי על אנשי מערכת הביטחון כי חשוב לי מאוד להודות להם על הפעילות המדהימה הזו שלהם בכך שהם מונעים פיגועים בכל יום, 24/7, 365 ימים בשנה”.

יש לך מסר שחשוב לך להעביר לאומה?
“אני רוצה לאחל בריאות למשפחות שלנו ובכלל לכל עם ישראל. זו הייתה שנה לא קלה ועברנו את זה בשן ועין. אני מקווה שנמשיך בחיים הנורמליים שלנו כי זה מה שמגיע לנו. אין לנו ארץ אחרת”.