חוק יסוד: הממשלה קובע: "משיש לכונן ממשלה חדשה, יטיל נשיא המדינה, לאחר שהתייעץ עם נציגי הסיעות בכנסת, את התפקיד להרכיב ממשלה על אחד מחברי הכנסת שהסכים לכך". לכאורה, חוק היסוד איננו מגביל את שיקול דעת הנשיא, אולם פרשנות חוק היסוד מחייבת התייחסות למטרותיו ולתכליותיו.
בהטלת המנדט להרכבת הממשלה הנשיא הוא "נאמן הציבור", ואמור לשקף בהחלטתו את רצון העם. על כן יש בהחלט חשיבות למספר המנדטים שמקבלת מפלגה ולמספר התומכים במועמד זה או אחר. אולם התכלית המרכזית של חוק היסוד היא להביא להקמתה של ממשלה בהקדם האפשרי. זאת משום שהממשלה המכהנת איננה נהנית מאמון העם.
על כן השאלה "מיהו בעל הסיכויים הטובים ביותר להרכיב ממשלה" היא השאלה המכרעת. לשם כך אין די בספירה טכנית של מספר הממליצים או של מספר המנדטים, כי אחרת לא היה כל צורך בשיקול דעת הנשיא. מספר הממליצים הגדול ביותר, אם הוא פחות מ־61, אינו בהכרח מלמד על הסיכוי הגבוה ביותר להרכבת ממשלה.
במצב כזה חשובה עמדתה של כל סיעה, לאו דווקא ביחס למועמד שעליה המליצה אלא ביחס למועמד אחר אפשרי: האם הסיעה פוסלת אותו או עשויה לתמוך בו, או להימנע בהצבעת האמון בכנסת. לשם כך נועדה חובת ההתייעצות של הנשיא עם ראשי הסיעות הקבועה בחוק היסוד.
על כן, אמירתו של הנשיא ריבלין, שלפיה "לאחר ההתייעצות עם סיעות הכנסת, השיקול המרכזי שינחה אותי הוא סיכוייו של חבר הכנסת הנבחר להרכיב ממשלה" מתמצתת במדויק את מטרתו של חוק יסוד הממשלה ותפקיד הנשיא בהרכבת הממשלה.