קל לזהות אותם. אם נתקרב מאוד, בלאט ובזהירות, נוכל לשמוע את הצליל המיוחד שהם מפיקים. זה הולך בערך כך: "צצצ", ולפעמים מצטרפת גם קו"ף קטנה: "צצצקקק". אלה הם אינם ציקדות או עטלפי חרקים - אלו הם המצקצקים. הם מלאי אמפתיה, ובכך הפעילות שלהם והעזרה לזולת מסתכמת. באמפתיה.

אצלנו במשפחה מאוד אוהבים לספר את הסיפור על ההוא שמגדל עופות ובכל בוקר מגלה שעוד עוף מת אצלו. הוא הולך אל הרב של העיירה ומשתף אותו במצוקתו. "יש לי עצה", אומר לו הרב אחרי שהוא מצקצק. "תפריד את הזכרים מהנקבות". ההוא מפריד, וחוזר אחרי כמה ימים בפנים נפולות. "כבוד הרב, מרוב עצב מתו גם מהנקבות וגם מהזכרים". "אתה יודע מה", אומר לו הרב בתום צקצוק חגיגי, "יש לי עצה: תחמם את הלול קצת. אולי קר להם".

ההוא חוזר אחרי כמה ימים מיואש. "כבוד הרב", הוא אומר לו, "עכשיו כמה תרנגולות מתו לי מחום. מסכנות. לא עמדו בזה". הרב חושב וחושב ועונה: "יש לי עצה". עוד לפני שהוא מסיים, האיש נאנח בכבדות ואומר לו: "כבוד הרב, עצות יש לי. עופות לא נשארו".

וכאן הגענו לזן השני: אלו שיש להם צקצוק פלוס עצות. וזהו. הם נטועים כה עמוק בתוך עצמם, שקשה להם לנוע.

הזן השלישי הוא הזן שמצקצק ומוקסם מאלה שמזיזים את עצמם לנוכח מצוקה של אחרים. המצקצקים המוקסמים יודעים היטב שאמפתיה משוללת תנועה יוצרת בעולם אך ורק רעשים זעירים. זעירים ומצוקצקים. ובכל זאת - הם לא ינקטו פעולה של ממש.

גם אותם קל לזהות בשטח: הם יסתכלו בעיניים בורקות על הילדים שעומדים בפתח הסופרמרקט כדי לאסוף מצרכי מזון למשפחות נזקקות במסגרת מבצע "קמחא דפסחא", יעברו לידם ויגידו: "כל הכבוד לכם. כל הכבוד". וזהו. הם מבחינתם עזרו בכך שהביעו את הערכתם המילולית לעשייה של מישהו אחר.

משום שאנחנו נמצאים בעיצומו של חג הפסח, אני חשה מחויבות עמוקה להיצמד למסורת של "כנגד ארבעה בנים דיברה תורה" - והנה הגענו אל הזן הרביעי. הזן הרביעי לא רואה ולא שומע ולפיכך גם לא מצקצק. המציאות הכואבת תונח לפניו, והוא ירחף מעליה בקלילות. למה? כי זה לא נוגע לו ישירות. כלומר בינתיים.

בשבוע שעבר עברה בין מכריי וחברותיי הודעה בוואטסאפ עם תמונה של דירה ריקה. כל כך ריקה, עד שאפשר להישאב מהוואקום פנימה לתוכה. את הריק הפיגו שני מזרני יחיד שהיו מוטלים על הרצפה. הסתכלתי על התמונה ונעשה לי קר. הטקסט שצורף לתמונה סיפר על שני חיילים בודדים שנכנסו לדירה הזו.

המצקצקים מיד נכנסו לפעולה. חלק שלחו ציטוטים של שירה כואבת, חלק אחר כתב שזה נורא, איך ייתכן שדברים כאלה קורים. אחרים, אני יכולה לשער, צקצקו בלבם בסתר והיו כאלה שהתעלמו.

בד בבד קרה דבר נוסף, שאני יכולה לדמיין אותו בקלות כאבקת קסם שפיזר משק הכנפיים של הפרפר מהאפקט המפורסם: בעלים של חברת רהיטים גדולה הודיע שהוא תורם שתי מיטות חדשות עם מצעים. גוף התנדבותי נפלא שלח אל השניים את נציגו באזור שבו הם גרים, והוא מיד פעל כדי לארגן להם ריהוט ומוצרי חשמל. קבוצת חברים התארגנה והעבירה אליהם כסף מזומן, כדי שיהיה להם לקניות וכך הלאה.  

זו לא תהיה הגזמה אם אספר שבכל יום אני נתקלת באנשים שעושים מעשים טובים. פה מתבקש לצטט מספר דברים את "נתון תיתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו". כלומר, אם כבר לתת - שיהיה בחיוך. אפשר לצטט גם את הרמב"ם, שכותב ב"מורה נבוכים" ש"צדקה" גזורה מצדק. או אולי את הבודהיזם, שמתייחס אל הצדקה כאל דרך להגיע אל הנירוונה, אבל נראה לי שהכי מתבקש לצטט את אחד מילדיי, שכשהיה קטן שמע מאחת מהמורות שלו את הפסוק "צדקה תציל ממוות".

לי היה ברור עד אותו זמן שהפסוק הזה מתכוון לומר שנותן צדקה מקבל נקודות זכות בעולם הזה ובעולם הבא. והקטנצ'יק הזה הסתכל עליי ואמר: "אמא, צדקה תציל ממוות את זה שנותנים לו. מוות יכול להיות גם קטן: עצב או צער הם סוג של מוות. הצדקה פשוט משמחת ועוזרת". ומאז, כל הצקצוקים כולם נבלעו בתוך משקי הכנפיים של הפרפרים שבתנועה אחת, חרישית, מפיחים נשימה בחיים. 