את אשר יגורתי מפניו אני כבר מוצא מונח על סף ביתי: מחנה רדוף שנאה בזויה, שהעומדים בראשו שקועים עד צוואר בתסביכים, מוביל את המערכת הפוליטית אל עברי פי פחת. משאת הנפש, האחת והיחידה, של ראשיו היא להתיישב על כיסאו של ראש הממשלה בנימין נתניהו. לא להיטיב עמנו, האזרחים, אלא ליצור שוב מוטציה, תלת־ראשית הפעם, שבמסגרתה חילופי גברי בלשכת ראש הממשלה יהיו עניין תדיר.

אבל מה שמפריע לי הרבה יותר הוא הידיעה שחלקים במערכת הפוליטית – ואולי גם בתוך הליכוד - מצפים כעת שמערכת המשפט תוציא עבורם את הערמונים מהאש. זה לא יקרה, אם בכלל, בעתיד הנראה לעין. אבל עצם הציפייה להרשעה חלוטה שתסכל את המשך כהונתו של נתניהו מעורר סלידה.

אינני מכיר את כל חומר הראיות, אולם ניסיוני רב השנים מלמד אותי שכתב האישום המחורר, גם לאחר תיקונו, לא יוכל להוליד הרשעה בעבירות משמעותיות. הוא נולד בחטא לאחר שנים של חקירות שהיו רחוקות, לטעמי, מלהיות נקיות. המהלך כולו ללא הסכמה בכתב של היועץ המשפטי לממשלה, דרישה שהמחוקק קבע כדי להבטיח שלא מתקיימת רדיפה אחר ראש המערכת הנבחר כדי להדירו מתפקידו; מה שיכול להוביל לפסילת ראיות רבות שהושגו לפני שניתנה ההסכמה האמורה.

שלב ההוכחות ייפתח מחר, והוא עתיד להימשך לא מעט זמן. אינני יודע כיצד הוא יסתיים, אולם בהכירי את המערכת חסרת המעצורים, מקנן בלבי חשש כבד. כך או כך, כל עוד המשפט נמשך יש לאפשר לנתניהו להמשיך לנהל את ענייניה של המדינה. הוא עשה את זה עד כה בכישרון רב – ואין להניח שמי שניצב כיום מולו יעשה את זה טוב יותר; נהפוך הוא.

ואשר למהלך הנשיאותי הצפוי בימים הקרובים: אם אינני טועה, תפקיד הרכבת הממשלה הוטל מאז ומעולם על ידי הנשיא על מי שהיו לו הכי הרבה ממליצים. ראובן ריבלין רמז לאחרונה שהוא עשוי להטיל את המלאכה על מישהו אחר מבין חברי הכנסת – וזה נראה לי קצת לא ראוי, למרות שהחוק קובע שהנשיא רשאי להטיל את תפקיד הרכבת הממשלה על כל אחד מ־120 חברי הכנסת; קל וחומר על מי שעומד בראש מפלגה בת 6 או 7 חברי כנסת.

גדעון סער מאוד היה רוצה בזה. גם נפתלי בנט. שלא לדבר על יאיר לפיד. כל השלושה רוצים בתפקיד ברוטציה. קצת בנט, קצת סער וקצת לפיד. אבל את הטשולנט הזה צריך הציבור לדחות, גם במחיר הליכה נוספת לבחירות.

מחנה הימין כבר שבע די והותר מכל אלה שמוליכים אותו שולל; אלה שמבקשים את קולותיו כדי להעבירם למחנה האחר. לא שינוי ולא איחוי ולא ריפוי יש בקואליציית השנאה; רק שיסוי וביזוי.

הגיעה העת להקים "קיר ברזל" ז'בוטינסקאי אל מול ממשל אמריקאי עוין שכבר מכנה את יהודה ושומרון "שטחים כבושים", ושעתיד להערים קשיים על המשך הבנייה שם - ואת הטיפול בכל אלה מוכן הטריומווירט למכור בעד נזיד עדשים.

ואני אומר, אם צריך לתת גם למנסור עבאס חלק מעוגת השלטון, SO BE IT. אינני מפחד מהאפשרות הזאת. אותי מפחידים הרבה יותר אנשים קטנים עם אגו גדול.