בטווח של ארבע מערכות בחירות, בפחות משנתיים הפכו ערביי ישראל ממוקצים וממודרים, למבוקשים ומכריעים. עדיין זכור לי הציוץ הנפלא והתמים של רותם סלע "גם הערבים הם בני אדם", אי־שם בתקופה הפרה־היסטורית של בחירות 2019, אחרי שמירי רגב האשימה את השמאל בכך שיהיה מוכן לשבת עם הערבים. "ומה רע בערבים?", שאלה רותם סלע, כמו חוזה תהליכים גיאופוליטיים העומדים להתרחש בתוך זמן קצר.
מאות מעגלי שיח לאורך השנים קידמו תהליכים אטיים של "קירוב לבבות" ו"ניסיונות לחיות ביחד", אבל המהפך הדרמטי מתרחש ממש עכשיו. השינוי מתחיל בזוטות ונגמר במהות. עד היום לאיש לא היה אכפת, אבל פתאום צץ ויכוח חשוב: איך כותבים, מנסור או מנצור? והאם עבאס הוא שמו הפרטי או שם המשפחה של יו"ר מפלגת רע"ם? ואז מתחילים להתעניין, מאיפה הוא הגיע, מה הקשר שלו לאחים המוסלמים, והאם יש גם אחיות מוסלמיות? הם למדו רפואה ומתנדבים למד"א? כי אם לומר את האמת, ממה ששמענו עליהם עד היום, אין להם תדמית מגניבה במיוחד.
תיאוריה אחת טוענת שעבאס פרקטי, פייסני ובא בטוב. אחרים אומרים שיש לו תוכנית סודית רב־שלבית, להקים ח'ליפות אסלאמית חובקת עולם, שבה כל האזרחים יתאסלמו. אז כן, יש לו דרישות פוליטיות, אבל לא נראה שעם ארבעה מנדטים יסכימו בנימין נתניהו, נפתלי בנט או יאיר לפיד לאסלם את כולנו, רק כדי להיות ראש ממשלה.
ברוח התקופה, כל מהפך היסטורי מצריך פרזנטור היסטרי, והאיש שאולי מייצג בצורה מושלמת את השינוי במעמדם של ערביי ישראל, הוא האדם הלוהט ביותר בפאנל של חדשות 12 בעת הזאת, מוחמד מג'אדלה. נטול רגשי נחיתות הוא התיישב על כיסא הפרשן, ובמחי הופעה וחצי חרך את המסך עם הערות ותובנות שמחסלות כל גילוי של בורות או התנשאות. הפרשנות שלו רהוטה, מאירת עיניים, מעניינת ומנומקת. מג'אדלה מסמל את תום עידן הפרשן העברי לענייני ערבים. מסתבר שהם יכולים לדבר על עצמם לא פחות טוב מאיתנו. ולא רק בערוץ 12.
כיום אם אין ערבי אסלי באולפן, אי אפשר לפתוח פאנל פוליטי. כבר לא נסתפק בפרשן יהודי־ישראלי שמדבר על, אלא בעיתונאי ואיש תקשורת ערבי־ישראלי שחי את. הפרשנים לענייני ערבים, כמו אהוד יערי וחזי סימנטוב, דיווחו במשך שנים, בשפה שלנו, על העולם הערבי. בעיקר הפלסטיני. הם פירשנו את "הסכסוך" מנקודת מבט מרוחקת, לעתים אתנוצנטרית, יהודית־ישראלית. כמו גברים שמדברים על מעמד האישה. או כמו תופעת הבלאקפייס - ליהוק שחקנים לבנים שיגלמו דמויות שחורות.
בכל פעם שיערי וסימנטוב מבטאים מילה בערבית, הם מתאמצים להגות ח' וע' כמה שיותר גרוניות. עמוקות. להוציא אותן מתחתית הגרון, ממש מהבטן. הם לא יגידו חסן נסראללה אלא חחחחסן נסראללללה. יגלגלו את הל', ימשכו את הר' מהחך כמה שיותר זמן, עד שהיא תצא החוצה. ללוחמים האסלאמיים הם יקראו "מוג'הדייייין" - יתעכבו עם החיריק המלא כמה שיותר זמן. אותנטיות, יעני.
צבי יחזקאלי היה קרוב להתייצב עם כאפייה לשידורים, כדי שנשתכנע מרמת האמינות שלו. ערביי ישראל לא ממש עניינו את ערוצי הטלוויזיה. רוב הדיווחים היו על "העולם הערבי", אבל בעיקר על הפלסטינים.
עלי מוגרבי שנולד בריינה לא צריך את כל אלה. הוא לא מתאמץ להוכיח דבר. הוא מוגדר כ"כתב לענייני החברה הערבית בחדשות 13". גם הטרמינולוגיה עברה שינוי. "הכתב לענייני החברה הערבית" הוא גלגולו המתקדם של "כתבנו לענייני המגזר". ה"מגזר" היה שם נרדף לערביי ישראל. לעומתם, החרדים תמיד נקראו "החברה החרדית", הלהט"בים - "קהילה", הבדואים - "פזורה" והתל אביבים "בועה".
ואילו היום, רנסנס. גבירותיי ורבותיי - מהפך. תם עידן החומוס. אפשר כבר לדבר במונחים של כמעט שווים. איזו התקדמות. כמו אפרוח הבוקע מביצה, הם פורצים את השיח המגזרי. אם עד היום היה נראה הכי טבעי שיכינו משאוושה ויתקנו לנו פנצ'ר אם נתקעים בשבת בגליל, אז מעכשיו, אהלן וסהלן.
בפוליטיקה, בתקשורת, במוזיקה, בקולנוע. תפדל, יא זלמה, בואו נשב יחד ונפתח את הכל. אתם חלק מאיתנו. מקובלים ורצויים. כן, אנחנו אולי קצת גזענים, אבל מאוד פרגמטיים. אז יאללה, בואו נתחיל לדבר ברצינות. רק בחייאת, לפני שמתחילים, תעמידו איזה קפה שחור ככה עם הל, מבושל טוב על הפינג'אן, כמו שרק אתם יודעים לעשות, הא?