בעבר, נראה כי מושג השואה היה מקבל חשיפה קצת שונה בבתי הספר ובמסגרות שונות. ניצולי שואה הגיעו לבתי ספר לספר את סיפורם האישי, מפגשים התקיימו בספריות ואפילו סבא של החבר הקרוב הגיע לכיתה. אך ככל שהשנים עוברות, לצערנו מספר ניצולי השואה בישראל מצטמצם, ואיתו העדויות החשובות ביותר.
כיום, נראה כי תלמידים כבר כמעט שאינם יכולים לשמוע סיפור אישי מניצולי שואה, ובעיקר בעקבות מגפת הקורונה אשר בודדה את הניצולים וגרמה להם להישמר יותר מתמיד מפני החשיפה לנוער הלא מחוסן. מיזם 'זיכרון בסלון' כבר פיתח פתרון, אבל אורי מלמד, מורה יזם, המשיך לחפש את הדרך לפתרון שיתאים בדיוק לתלמידיו. את החוויה האישית החזקה שחסרה לאותם תלמידים החליט אורי מלמד, מורה במקיף ח' באשדוד ויזם בקרן לעידוד יוזמות חינוכיות, להחליף בחוויה טכנולוגית חדשנית, שמכניסה את התלמידים לתוך הסיפור האישי על ידי חדר אימרסיבי ייחודי שהקים בתוך בית הספר. את החדר הקים בתמיכת הקרן לעידוד יוזמות חינוכיות (ע"ר) ואד-סטרט - חטיבה השייכת למשרד החינוך ותעשיידע.
החדר, כמו במוזיאונים החדשניים בעולם, משדר ריחות, וידאו וסאונד, אך לראשונה הדבר נעשה בתוך בית הספר עצמו. באמצעות החדר, התלמידים נכנסים היישר לתוך הסיפור, שמעניק להם חוויה שלמה ואופפת. באמצעות שלושה מקרנים יצר אורי חוויה ייחודית ורב-גונית. בנוסף, החליט בהתאם לקהל היעד הצעיר, לשלב את הסמארטפונים והאפליקציות לטובת מיצוי החוויה. בעזרת הטלפונים הניידים התלמידים נכנסים לתוך הסיפור ונעשים מעורבים בו באופן אקטיבי יותר.
הפעילות הראשונה שפיתח מתקשרת לזיכרון השואה, ומבוססת על סיפורה של ניצולת שואה, כדוגמא לדרך שבה ניתן לשמר היום, ארבעה דורות אחרי, את זיכרון השואה. אם בעבר הייתה רק אפשרות לשבת בסלון ולשמוע עדות, אז היום וגם בעתיד ככל הנראה נצטרך ונשתמש בטכנולוגיה על מנת לשמוע את אותן עדויות בצורה המוחשית ביותר. הדמות מאוירת ומונפשת בעזרת תוכנת מחשב. סיפורה תומצת לכדי מונולוג ובאמצעות מערכת הסאונד ניתן לשמוע את סיפורה של הניצולה בליווי תמונות ווידאו. הפעילות בחדר עוברת מהסיפור האישי שלה לסיפור ההיסטורי הכללי, הסביבה שבה פעלה הדמות ומה שקרה לה באותו הזמן. הדמות מספרת אודות סיפורה הטרגי של הפתרון הסופי כפי שחוותה משפחתה. משם הסיפור עובר מהמיקרו למאקרו ומספר את הסיפור הכללי של בורות ההרג בהם נרצחו אינספור יהודים. זאת לצד קטעי עדות שערכו ומוקראים על ידי בוגרי בי"ס.
אורי החליט להציג את העדויות על ידי תמונה פנורמית של יער ובו פרטים שונים כמו לבוש, נעליים, סידור ותמונות של אישים שונים. באמצעות הטלפונים הניידים, התלמידים עוברים על גבי המסכים הגדולים ועל-ידי סריקה של הניידים על גבי האישים, החפצים והמקומות, הם יכולים לשמוע את קטעי העדות הקשורים לאדם, לפריט ולמקום. כך שומעים את הסיפור מאחורי הדמויות שעל הקיר.
אורי מספר: "אנחנו מאמינים שהנפשת דמות היא כלי עכשווי, ולכן תיגע בתלמידים ואף תיתן להם מוטיבציה להעמיק, ללמוד ולהנציח בעצמם בדרך זאת. הכוונה היא לבנות בהמשך סיפורים נוספים כמובן. לחלק זה של הפעילות, המוקדש לדמות אמיתית אזדקק ללא מעט שיתופי פעולה מגורמים שונים, כיוון דאני אדם אחד, יזם ככל שאהיה. כמורה, היה לי חשוב להקים פרויקט שיוציא את התלמידים מהשגרה, יאפשר למידה, ובאמצעותו אני מצליח ללמד ולהעביר תכנים במגוון נושאים היסטוריים, לאו דווקא השואה, ולהעביר את זה בצורה שתעניין ותערב את דור ה-Z".
אורי לא סתם בחר את נושא השואה, אלא מתוך קרבה אמיתית ואישית, ומציין: "אני אמנם לא דור שלישי, מכיוון שלמזלנו, סבתי עלתה לארץ מספר שנים לפני השואה. אבל כל משפחתה שנשארה שם חוותה את השואה. חלקם נרצחו וחלקם שרדו, מתחבאים ביערות או בבתים אצל אנשים טובים שסיכנו את עצמם על מנת לתת להם מחסה. ההבנה שבסופו של דבר, לא יישארו עדים חיים, חלחלה אלי כבר לפני שנים. זאת הסיבה שכאשר התחלתי לחשוב על הפעילות הראשונה בחדר האימרסיבי, השואה הייתה שם. במקביל, פנתה אלי מנהלת החטיבה העליונה של בית הספר וביקשה שאצור פעילות שהיא תחליף מסוים למשלחות של פולין שכרגע לא יוצאות בגלל הקורונה וכך הכל התחיל."
עלית אולשטיין, יו"ר עמותת הקרן לעידוד יוזמות, מספרת: "היוזמה של אורי מרגשת אותי מאוד. אני היום בת 83 ועברתי את השואה, יחסית בצורה קלה, אך כל סיפור של שואה מעשיר אותנו וחשוב לכולנו, כך גם הסיפור האישי שלי. כמו שאנו מספרים על יציאת מצרים לדורות הבאים כך יהיה עלינו גם לספר על השואה. חשוב שנחפש דרכים שונות ומגוונות לעשות זאת כדי לא להרחיק את הצעירים אלא לעזור להם להפנים חוויות אישיות. חשוב מאוד לגייס את הטכנולוגיות החדשות ואת עולמם של הצעירים כפי שעשה זאת אורי, והעיקר להדגיש גם את התקומה וההמשך של עם חופשי בארצו".