לקראת תום ספירת העומר, ואולי אפילו הרבה לפני כן, יצטרך גדעון סער לקבל החלטות גורליות, שתהא להן השלכה על עתידו הפוליטי ועל עתידה של מדינת ישראל.
סער יצר את המצב שבו הוא מצוי כעת, ביום שבו שחרר התחייבות מהדהדת שנקלטה בעיקר בגלל היותה ברורה וחדה. לא עוד הבטחת בחירות סטנדרטית בנוסח: "לא אכהן בממשלה בראשות נתניהו", אלא קריאה לא שגרתית: "מי לנתניהו - לא אליי". אני חייב להודות כי אמירה זו של סער היא הדרך הכי אינטליגנטית שבה נתקלתי אי־פעם להורדת שפם.
אלא שמעבר לפיתוח טכניקות מקוריות לסינדול עצמי נוכח ציבור ספקן, חשוב לשים את האצבע על הבדל עקרוני ומהותי בין האמירה של סער להצהרות המתחננות לאמונם של תומכים שנמלטו מהספינה של עמיר פרץ, כי לא ילך עם הימין; או של ג'ורג' בוש האב, כי לא יעלה מסים; או של אביגדור ליברמן, כי לא יסתמך על הרשימה המשותפת.
בכל המקרים הללו זו הייתה התחייבות של אין ברירה, שנועדה לחסום דימום אלקטורלי, תוך מודעות לתג המחיר לכשתופר. בוש האב אמר: "קראו את שפתותיי: לא עוד מסים" - ואיבד את הבחירות הבאות, שבהן הודח לאחר כהונה אחת בלבד על ידי ביל קלינטון.
בניגוד מוחלט אליהם, לסער לא הייתה שום בעיה עם הבייס שלו. אבל הוא רצה להתרחב ולהציע שירותי מנהיגות לעדר גדול המשוטט ללא רועה. ההתחייבות שאותה הבליט סער באופן כה דרמטי נועדה לשרת הסתערות על קהלי מרכז־שמאל שחששו כי ברגע האמת ילך סער עם האידיאולוגיה. הצהרתו של סער כוונה אל אותו ציבור אשר בסופו של דבר לא הצביע עבורו.
הציבור העיקרי שלו חייב סער דין וחשבון הוא אותו ציבור שהלך עמו לאורך כל הדרך והעניק לו 6 מנדטים בכנסת ה־24. תוצאה מתעתעת. על פי העיתונים ונוכח הסקרים, מדובר בכישלון, אבל היה מי שאמר בצדק שהסיקור העיתונאי הוא רק המהדורה הראשונה של ההיסטוריה. במהדורות הבאות נוצרת פרספקטיבה. הציפיות נשכחות ונותרת העובדה שמפלגתו החדשה של סער קיבלה פי שניים מנדטים ממה שקיבל עזר ויצמן כשרץ לבדו ב־1984, ופי שלושה מאריאל שרון ב־1977.
סער נותר עם גרעין שהצביע לו כי הוא תומך בו ובדרכו. חלקו היה אדיש לקריאה לתומכי נתניהו לא להצביע, חלקו אפילו התנגד לה. אין לי סקר, אבל בהכירי את הציבור הזה, הוא תמך ברובו בהצהרה בתקווה שתביא קולות נוספים מהשמאל. כשבסופו של דבר הם לא הגיעו, הדבר האחרון שהבייס רוצה הוא "להעניק להם פרס".
ההצהרה היא אומנם מוקש ציבורי משמעותי, אך מצד שני קשה גם להצדיק פסילה של מועמד שהמפלגה הגדולה בגוש בחרה בו. בייחוד כשכל הטיעונים האמורים להצדיק את הפסילה הושמעו כבר לקראת הסיבוב השלישי, ומנהיג תקווה חדשה דווקא נתן להם תשובות פומביות מצוינות.
בהנחה שבחירות עקרות לכנסת ה־25 בקיץ 2021 במקום בחורף 2025 לא מככבות ברפרטואר החלומות של מקבלי ההחלטות ושעדיין יש בחלקים מגוש הימין רתיעה מתלות ברשימה ערבית, אפילו הייתה מבקשת להצטרף להסתדרות הציונית, הרי הדרך היחידה להקמת ממשלה שאינה תלויה במישרין או בעקיפין ברע"ם וברשימה המשותפת ולמצער ברע"ם לבדה, היא חבירה של ימינה ותקווה חדשה עם הליכוד, החרדים והציונות הדתית.
אפילו מההיבטים הנוגעים לצורך לא להתעלם בשום קונסטלציה מהמסר של הבוחרים הערבים שמאסו בגישתה העוינת לישראל של החזית המשותפת ולכן הצביעו לרע"ם, הרשימה המאוחדת, קיימים יתרונות להיעדר תלות בתמיכתה לצורך הרכבת הממשלה.
מעבר לאמירות דקלרטיביות הצופות אלי סיבוב חמישי ולקריאת תיגר על מנהיגותו של נפתלי בנט בציבור הדתי לאומי, הציונות הדתית מוטרדת פחות מעצם השיתוף ויותר ממצב של תלות שיכולה להניע בעתיד את המאוחדת לעבור מדרישות בתחום הפשיעה והדיור לדרישות בעייתיות, ובראשן פגיעה כלשהי בחוק הלאום.
בהיעדר תלות, ניתן לקוות כי יקומו גורמים בציונות הדתית הפתוחים יותר לדיאלוג עם המאוחדת, שבלאו הכי קרובה אליהם בנושאים אזרחיים רבים. מצב של היעדר תלות יקל גם על ראשי המאוחדת מול חלקים בציבור שלהם, המתקשים לעכל את סיבוב הפרסה שביצעו מנסור עבאס וחבריו כאשר החלו להוציא בזהירות מהארון את גישתם החיובית לליכוד ולנתניהו.
ההזדמנות של בנט
מעולם לא הצעתי לאיש פוליטי דרך שאני לא הייתי בוחר בה לו הייתי בנעליו. נפתלי בנט הוכיח בעבר כי הוא יודע לשלב תעוזה, תבונה ומנהיגות, וכי הוא מייחס חשיבות למשאלות לבם של החפצים ביקרו.
תהיה זו טעות מצדו לאפשר לגורמים שהוא וטובתו אינם בראש מעייניהם, למצב אותו ציבורית בעמדת משקיף, כמי שכפאו שד, על מאמציו של נתניהו להרכיב ממשלה. לו אני בנט, אני לוקח דוגמה מלוי אשכול. בשנת 1961 התקשה בן־גוריון להרכיב ממשלה. מועדון הארבע של מפ"ם, אחדות העבודה, המפד"ל והליברלים דרש ממנו שוויון במספר השרים, ועוד שלל דרישות שקודם לא העזו אפילו לחשוב עליהן
. על רקע ניסיונות אלו לנצל את חולשתו, החזיר בן־גוריון את המנדט לנשיא בן־צבי. צמרת מפא"י, שעייפה מגחמותיו של בן־גוריון, ביקשה להטיל את משימת ההרכבה על אשכול, שבתום חודשיים וירטואוזיים הצליח לפרק את מועדון הארבע ולהקים ממשלה שבראשה העמיד את בן־גוריון (אז החוק עדיין אפשר זאת. היום מרכיב הממשלה עומד בראשה). כעבור שנתיים, כשבן־גוריון הפנים שכל יום שחולף מחליש אותו ומכרסם במעמדו, פרש באופן סופי לשדה בוקר ואשכול החליק לכהן כיורשו ללא מאמץ.
לו אני בנט, אני לא רק נמנע מכל פעולה או מגע פורמלי, ודאי, אך גם שאינו פורמלי, בכל דרג שהוא, לקידום, בדיקה, דיסקוס או טחינה של הרעיון של ממשלה עם השמאל, אלא הייתי פונה לנתניהו בהצעה להקים עבורו את הממשלה. אם יש אדם שמסוגל להביא לקואליציה עם נתניהו את סער, זהו נפתלי בנט. לבנט וסער אין כרגע בית פוליטי של ממש. אבל שניהם צלחו את הקשה במבחנים הפוליטיים - מבחן הציבור.
ארבעת סיבובי הבחירות שעברנו הופכים תיקון משטרי לבלתי נמנע. כשם שבחירות רצופות בצרפת בשלהי הרפובליקה הרביעית בשנות ה־50 של המאה הקודמת הולידו את הרפובליקה החמישית. כתוצאה מהשינוי נמצא עצמנו, בנוסף למפלגות מגזריות, עם הליכוד מצד אחד ומפלגה דמוקרטית גדולה שתתגבש מנגד ותייצג את השמאל הציוני. סער ובנט הם חלק טבעי ממפלגת העם הדמוקרטית הגדולה - הליכוד.
היום ייתכן שנפתחת בפניהם דלת הזדמנויות, שמי יודע אם ומתי תיפתח שוב, להצטרף ומיד לכהן בתפקידים הבכירים ביותר למשך ארבע וחצי שנים. יחד עם בכירי הליכוד בממשלה, בכנסת ובשירות החוץ, בכוחם ליצור קאדר וחממה שאין לשום גורם פוליטי אחר, ובכך להבטיח את ההגמוניה של המחנה הלאומי לשנים ארוכות.