יום ההתייעצויות במשכן הנשיא היה ארוך ומתיש כמיטב המסורת. היום הזה התחיל בפלפול עוקצני, חצי פוליטי חצי משפטי, בין הנשיא ריבלין לנציגי הליכוד, והסתיים במבוכה בניגוד מוחלט למסורת.
העולם הפוליטי כולו ו־1,500 עוקבים שצפו בסבב הפגישות אצל הנשיא בשידור החי בפייסבוק - חיכו לבואם של נציגי תקווה חדשה. כל הניסיונות המוקדמים לחלץ מסער ומחבריו תשובה לשאלה המרכזית "על מי החלטתם להמליץ?" – עלו בתוהו. הם סירבו לגלות ושמרו על הסוד, הזמן רץ, והמתח הלך וגבר. בצהרי היום עלו השמועות שלפיהן "סער סגר עם לפיד והולך להעניק לו את ששת קולות מפלגתו, ובזה גם את המנדט להרכבת ממשלה".
ואז זה הגיע: יפעת שאשא ביטון, שדיברה ראשונה מבין שלושת נציגי תקווה חדשה, הציגה את עמדת המפלגה והצליחה להפתיע את העוקבים, ולא פחות מהם - את הנשיא עצמו. "יש כאן הליך הידברות בין לפיד ובנט, שלא מוצה מחוסר הזמן. יש מועד עד יום רביעי להחליט על הטלת המנדט. אדוני הנשיא, תזמן אליך את השניים ותגרום להם להגיע להבנות. אנחנו מפקידים את המלצתנו שהשניים יקבלו, אם וכאשר יגיעו להסכמה" - הסבירה מספר 2 בתקווה חדשה.
הנשיא ריבלין, שראה דבר או שניים בחייו הפוליטיים הארוכים, השתתק והרים גבה. "תפנו אליי בעוד שלושה חודשים כאשר אסיים את תפקידי, אולי אוכל לסייע פה ושם. אך בינתיים אני נשיא המדינה ואסור לי להתערב התערבות פוליטית", ענה ריבלין ודחה בנחישות את הרעיון היצירתי שאלקין, שאשא ביטון והנדל הביאו אליו.
לו באותם הרגעים היו עורכים סקר בזק בקרב אותם 1,500 צופים בשידור החי מבית הנשיא, ספק אם היו מוצאים ביניהם בודדים שהיו סבורים כי מדובר באלתור של הרגע האחרון, או שאלקין, שאשא ביטון והנדל באו לשיחה עם הנשיא לא מוכנים. גדעון סער וזאב אלקין מזמן רכשו לעצמם מוניטין של שחמטאים פוליטיים "מליגה אחרת", רבי־אומן שמסוגלים להנדס פתרון קסם גם במבוי סתום הרמטי.
אך כל הניסיונות שנעשו כדי לפצח את הרעיון שמאחורי המלצתם לנשיא עלו בתוהו. מה בדיוק מרוויח סער בהעברת המנדט לידי בנימין נתניהו? איך זה מקרב את גוש השינוי לממשלה? השאלות נותרו תלויות באוויר. מסתבר כי המציאות שמאחורי החידה חיוורת בהרבה מכל ההשערות שעלו. גם רבי־אומן לא מצליחים לפעמים.
כאשר ביקש אלקין לנמק, להבהיר ולהסביר לנשיא כי כל העניין בין לפיד ובנט הוא חוסר הזמן, וכי הם כבר היו בדרך לסיכומים, אך פתחו במגעים מאוחר מדי ולכן לא הספיקו לסיים אותם מפאת קוצר הזמן - במידה לא מעטה הוא ניסה להציג את הרצוי בתור המצוי. השיחה המעמיקה הראשונה שנערכה בין נפתלי בנט ויאיר לפיד במוצאי חג הפסח הבהירה את התמונה וחידדה את המסקנה המאכזבת המרכזית: התנגדות משותפת לאדם אחד לא מספיקה כדי להפוך יריבים פוליטיים לשותפי אמת.
התנגדות משותפת לנתניהו היא אולי הרבה, אך ממש לא הכל. והיא בטח לא דבק פוליטי אמיתי שבאמצעותו ניתן לחבר בין שמאל לימין ולהקים מבנה יציב כלשהו. בנט בא לפגישה עם לפיד כשבאמתחתו הצעה מוכנה: הוא יהיה הראשון ברוטציה, הממשלה תהיה פריטטית, אך עם יתרון ברור לימין. היתרון הזה צריך לבוא לידי ביטוי בקול נוסף לטובת הימין בכל ההצבעות החשובות. כמו כן, על פי התנאים של בנט, כל התיקים האידיאולוגיים הרגישים (משפטים, ביטחון, פנים, חינוך ועוד) ילכו לימין. ואם לא די בכך, ימינה חייבת לקבל זכות וטו בכל הצבעה בוועדת השרים לענייני חקיקה.
רק בזאת יאות בנט, מנהיג ימני, להסכים לעמוד בראשות הממשלה המורכבת ברובה ממפלגות השמאל והמרכז בלי לסכן את עצמו בהישרפות פוליטית. לפיד סירב להצעה, ובזה השיח תם ונגמר. כך שגם אם הנשיא היה יכול, וגם רוצה, להיענות בחיוב להצעה המתוחכמת של תקווה חדשה, רוב הסיכויים שהארכה לא הייתה מניבה שום פרי. הלחץ הפנימי על בנט היה חזק מדי, וגם ההיגיון הפוליטי הבריא אמר ליו"ר ימינה את הדבר הפשוט והמתבקש: עמידה בראשות ממשלה עם אגף שמאלי חזק וללא יתרון מובהק לימין תגמור את הקריירה הפוליטית שלו תוך זמן קצר וללא תקנה.
לזכותו של בנט ייאמר כי ההבנה הבסיסית הזאת לא עזבה אותו מהרגע הראשון, גם על רקע הפיתוי הפנטסטי שטמון ברעיון להפוך לראש ממשלה כאשר ברקע זכתה מפלגתו ב־7 מנדטים בלבד. אומנם ספרי ההיסטוריה העולמית יודעים לספר על אנרי הרביעי, מלך צרפת, שהכריז בזמנו כי "פריז מצדיקה אפילו מיסה" ובשביל הכתרתו הפך מפרוטסטנטי לקתולי – מה שאִפשר לו להפוך בהמשך גם לאחד המלכים הפופולריים ביותר של צרפת, לגלות דאגה לרווחת נתיניו וכן סובלנות דתית רחבה.
אך מסתבר שההיגיון הפוליטי של אנשי צרפת מהמאה ה־16 לא כל כך רלוונטי במציאות הפוליטית הישראלית בשנת 2021 (אם כי למען האמת, גם המקרה הצרפתי לא נגמר על הצד הטוב ביותר, עם הירצחו של אנרי בידי מתנקש קתולי פנאטי בעבור סובלנותו הדתית הרחבה מדי לטעמו).
מרחב הכחשה
מצבו של בנט היום שונה מהותית ממצבו של נתניהו, כפי שהיה בשנת 2009, כאשר בנה את ממשלת הימין שלו אחרי שסגר עם אהוד ברק השמאלני וצירף לקואליציה את מפלגת העבודה. אז היה לנתניהו רוב ימני־חרדי מובהק, כך שהוא בהחלט יכול היה לספוג את 13 חברי מפלגת העבודה ולשמור על תדמית המנהיג הימני בקרב ציבור מצביעיו. גם אז, כאשר כעבור שנתיים התרחש הפיצוץ הצפוי - ברק הקים את סיעת העצמאות והתפצל, והעבודה עזבה את הקואליציה - היווה האירוע לא יותר ממכה קלה בכנף ולא שינה דבר עבור נתניהו.
בנט, עם 7 המנדטים וללא יתרון ברור הנקבע בקווי היסוד, היה שורד בקואליציית "שמאל־מרכז־ימין" המשונה והאקלקטית אולי חודשים ספורים, ואז היה נזרק לפאתי הכביש ונמחק מהמפה הפוליטית. בדיוק מאותה סיבה סירב בנט לדרישת לפיד לתמוך בו פומבית ולהצהיר על המגעים ביניהם. לפני שקפץ לבריכה, התעקש בנט לדעת מה יש במים, ובכך שמר על טווח התמרון ועל מרחב ההכחשה. לפיד נשאר במצב המתנה, נתניהו קיבל את המנדט, וההיסטוריה החלה להתקדם במסלול המוכר היטב מהמערכות הקודמות, אל עבר הלא נודע, כאשר הרוב הנדרש שוב לא נראה ולא נצפה באופק.
ביום שלישי, שעתיים לפני טקס השבעתה של הכנסת ה־24, נתן בנט נאום שלא ניתן היה להסיק ממנו לאן בדיוק פניו מועדות. מחד, איחל הצלחה לנתניהו. מאידך, חזר כמה פעמים על הטענה כי הממשלה צריכה לבטא את הקונצנזוס הלאומי. המתקפה מצד המתחרים מבית – קרי בצלאל סמוטריץ' והציונות הדתית – לא איחרה לבוא.
בעיקר בשיחות סגורות ובתדרוכים, אנשי הציונות הדתית ומתנגדי בנט בקרב הציבור הימני טענו כי "בנט הצטייר בנאומו כמי שאומר שיש לתת לביבי להרכיב ממשלה כי כך הנשיא החליט, אבל בפועל הוא סופר ימים כמו אסיר בבית סוהר עד סוף המנדט של נתניהו, כדי לחזור לזרועותיו של לפיד ושל השמאל ולהמשיך לדבר איתם תכלס על איך הוא הופך לראש ממשלה".
מה שהדאיג את בנט הוא שהמסר הועבר די בהצלחה וגרר ביקורת גם בקרב תומכיו. גורמים בימין יודעים לספר כי אחרי נאומו של בנט, שמעו מסמוטריץ' כי להערכתו "אם נתניהו לא יקים ממשלה, בנט בטוח ילך עם השמאל וישרוף את עצמו סופית. ואם זה מה שיקרה, תקבל הציונות הדתית 10 מנדטים בבחירות הבאות ולא יהיו לה יותר מתחרים בימין".
גורמים בימין סבורים כי התעקשותו של יו"ר הציונות הדתית, שחוסם הרמטית כל ניסיון להיעזר במנסור עבאס ובמפלגתו כדי להקים ממשלה, נובעת, בין היתר, מהשערתו של סמוטריץ' כי במקרה זה בנט יעבור לאופציה השנייה ויגמור את הקריירה הפוליטית שלו בראשות ממשלת הרוטציה עם לפיד. מובן מאליו שבסביבתו של סמוטריץ' מכחישים בתוקף את ההשערה הזאת ואומרים כי "לא תהיה שום פשרה בנושא התמיכה או ההימנעות של כל מפלגה שתומכת בטרור, אך עמדה זו נובעת מהעקרונות האידיאולוגיים בלבד ולא מכל קומבינה פוליטית באשר היא".
כך או אחרת, בימינה הסיקו מסקנות, ועשו זאת ללא שיהוי. גורמים בסביבתו של בנט חוזרים ומבהירים כי אחרי שהמנדט עבר לנתניהו, הם לא מנהלים שום שיח עם אף גורם בגוש השינוי, והמטרה היחידה שאליה הם מתמסרים היא הקמת ממשלת ימין בראשות נתניהו. גם בליכוד לא בזבזו זמן והציעו לבנט ממשלת רוטציה, כאשר נתניהו הוא הראשון ויו"ר ימינה יכהן אחריו. בימינה גם לא שכחו להחזיר אש לסמוטריץ'. אנשי מפלגתו של בנט מדגישים כי אלמלא התעקשותו של יו"ר הציונות הדתית, ממשלת ימין הייתה קמה תוך ימים ספורים.
ובינתיים בבלפור עסוקים בשאלה המרכזית: איך להתיר את הפלונטר הימני שנוצר בעקבות סירובו של סמוטריץ' לשמוע על מנסור עבאס בכל קונסטלציה ובכל נוסחה. בין ההצעות שעלו בימים האחרונים: לנסות לגבש קבוצת חברי כנסת מכמה מפלגות שיסכימו להיעדר מאולם המליאה בזמן ההצבעה הגורלית. אפילו לא לעריקים זקוק נתניהו כדי להשיג את מטרתו. מספיק לו שכמה חבר'ה, מאלה החרדים במיוחד מאפשרות של הליכה לבחירות חמישיות, יתעכבו זמן מה במכוניות השרד שלהם בחניון הכנסת. תפקיד הח"כ שווה מיסה, במיוחד אם אינך בטוח שהגורל יחייך אליך גם בבחירות הבאות.