כ-1,600 מסמכים הוצגו במשפט אייכמן, שנפתח ב"בית העם" בירושלים ב־11 באפריל 1961, אולם בזיכרון הקולקטיבי נחקקו בעיקר עדויותיהם של 108 העדים שעלו בזה אחר זה לדוכן וגוללו לראשונה את סיפור השואה. אחד העדים האחרונים מהמשפט שנותרו בחיים הוא יוסף זלמן קליינמן, שנולד ב־1930 בחבל קרפטורוס שסופח מצ'כוסלובקיה להונגריה במסגרת הסכם מינכן ב־1938. אז היה קליינמן העד הצעיר ביותר במשפט אייכמן.
קליינמן, שהעיד במשך 40 דקות, נזכר עתה ברגע הראשון שבו ראה את אייכמן. ״לפני המשפט לא ראיתי אותו, הלא בזמן המלחמה לא ידענו מי הוא", הוא מספר. "לא ידענו מי ניהל את העניינים. רק אחר כך, כשהתחילו לדבר עליו במשפט קסטנר, התחלתי להכיר את השם שלו ולהכיר את פניו מהתמונות. כשעליתי להעיד, הסתכלתי עליו וחשבתי על כל מה שהם עשו לעם ישראל, הרגשתי שזאת הנקמה שלי, היינו 3,000 נערים באושוויץ בגילאים 14־16, נותרו רק כ־50 ואף אחד לא ידע עלינו. אף אחד לא דיבר עלינו. עד לאותו רגע. התרגשתי מזה מאוד״.
קליינמן לא שוכח את התאריך הגורלי, 19 במרץ 1944, אז גרמניה כבשה את הונגריה ובכך החלה שואת יהודי הונגריה. "באותו יום הרבי מסאטמר הגיע לעיירה שלנו לטובת סעודת שבע ברכות של אחייניתי היתומה", מתאר קליינמן. "באנו ולא נתנו לנו להיכנס. אבל לא ויתרנו והצלחנו להתפלח. אני זוכר בפרטי פרטים כיצד נכנס אדם, נתן לרבי פתק, לחש משהו באוזנו, והרב קרא והזדעזע. הוא דפק עם ידו על השולחן וצעק: ׳רבותיי, אנחנו מסיימים עכשיו, על כולם להתפזר הביתה׳, קמה מהומה גדולה, ועד מהרה נודע שהצבא הגרמני כבש את הונגריה במבצע בזק".
בתוך זמן קצר כבר נאלצו קליינמן ובני משפחתו לעבור לגטו, ופחות מחודשיים לאחר מכן הודיעו להם על פינוי נוסף. "הוציאו אותנו בשיירה, ואני לא אשכח את המראה של החבילות בצדי הדרך, שאותן השאירו ילדים שלא הצליחו לסחוב והפקירו אותן", הוא מספר. "תמיד הייתי נער סקרן, לכן צילמתי בראשי את כל השיירה הזאת, חבילות קטנות, ילדים בוכים".
לאן חשבתם שלוקחים אתכם?
"חשבנו שפשוט מרחיקים אותנו מהחזית. אבל ברגע שהבנו שאנחנו בדרך לפולין, היינו מזועזעים. ועדיין אף אחד לא ידע ששני שלישים מאיתנו ימותו בתאי הגזים".
שלושה ימים היו קליינמן ובני משפחתו ברכבת, ללא מים, ללא אוכל, בלי לצאת לרגע אחד. "היינו מיובשים לגמרי, ואז בבת אחת פתחו את הדלתות", הוא מספר. "הייתה מהומה גדולה, היו צעקות ביידיש, בגרמנית, בהונגרית, קראו להשאיר את החפצים בתוך הקרון. לא היו מדרגות, אז עזרתי לאבא לרדת מהקרון. הסתכלתי סביבי וראיתי לא רחוק ערימה של חפצים מהרכבת הקודמת. השארתי את אבא על יד הקרון, ניגשתי לערימה, הרמתי ספר קטן וחזרתי לאבא. החזקתי אותו ביד אחת כיוון שפחדתי שיתמוטט, וביד השנייה הצלחתי לתפוס כמה טיפות מים שנפלו מגג הקרון לספר ונתתי לאבא להרטיב את השפתיים.
אני מאמין כי בזכות זה ששמרתי על כבוד אב - זכיתי לאריכות חיים. כמו שכתוב: 'כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך'. אני זוכר שהיו צעקות מכל הצדדים. התחלתי ללכת עם אבא ואז ראיתי את אחי. את אמי ואחותי כבר לא ראיתי יותר. התקדמתי עם אבא, ועמדה שם קבוצת קצינים שעשתה סלקציה. אותי שלחו לעבודה, ואת אבא שלחו לצד השני".
רק מאוחר יותר הבין קליינמן כי כל משפחתו, למעט אחיו, נשלחה לתאי הגזים. במהלך שיחתנו הוא מוציא לפתע מתוך שקית שחורה את כובע האסיר שלו, וחיה, אשתו, מעודדת אותו להראות לי גם את הצד הפנימי המרופט. "היו ימים שהעשן היה מתפזר ומכסה את כל רחבי אושוויץ", הוא מספר.
עדותו של קליינמן במשפט ניתנה באותו בוקר שבו עלה לדוכן גם הסופר יליד פולין ק. צטניק (יחיאל די־נור). קליינמן זוכר שבאותו יום שרר שרב כבד בעיר הבירה, והוא הלך ברגל לבית העם שבמרכז העיר. הוא הגיע באפיסת כוחות לאולם וחש ברע, ועקב כך התירו לו באופן חריג להיכנס לאולם ולשבת בקהל. כך מצא את עצמו חוזה גם הוא בהתמוטטותו של ק. צטניק על דוכן העדים, שהפכה לאחד הרגעים הזכורים והדרמטיים ביותר במשפט.
רגע לאחר מכן, איתר אותו האוזנר בקהל וקרא לו לעלות לדוכן. בעדותו במשפט אייכמן חשף קליינמן כי בקיץ 1944 היו באושוויץ 3,000 נערים בגילי 14־16, שהיו ממוקמים הרחק מהכניסה, מתאי הגזים, ומשאר האסירים. הוא סיפר גם כי לא פעם עמד בעצמו אל מול ד״ר יוזף מנגלה ובכל תחבולה אפשרית ניסה להינצל ממוות.
במהלך המשפט שאל אותו התובע הראשי גדעון האוזנר על מקרה ספציפי שאירע לנער אחר במחנה, וקליינמן תיאר בעדותו: "ראיתי באחד הימים את עוזרו של מפקד הצריף הולך עם צינור גומי להכות מישהו. ירדתי מהדרגש ורציתי לראות את מי הולכים להכות. ראיתי שהוא מצווה על אחד הנערים, כבן 14, לרדת מהדרגש והתחיל להכות אותו. עמדנו שם כמה נערים והסתכלנו במחזה. מחזה כזה אפשר היה לראות הרבה פעמים, אבל הפעם קרה מקרה מיוחד: הנער לא צעק, לא בכה, לא הוציא אנחה. עמדנו מסביב וספרנו את המלקות.
ספרנו 20, ספרנו 30 מלקות, וכולנו משתוממים שאיננו מוציא קול - דבר כזה לא ראינו. אחרי המכה ה־40 הפך אותו סגן מפקד הצריף על הארץ והמשיך להכותו על הפנים, על הרגליים, והוא לא הוציא הגה. הוא גמר להכות את המכה ה־50 ויצא. עזרנו לנער לקום. שאלנו אותו: 'מה עשית? למה היכו אותך?', הוא ענה: 'זה היה כדאי. הבאתי לחברים שלי כמה סידורי תפילה, שיהיה להם במה להתפלל'".
קליינמן הצליח להסתנן למשלוח למחנה עבודה בגרמניה, יחד עם עוד תשעה נערים, וכך הם עזבו את אושוויץ. ברגעים הראשונים של הנסיעה, כאשר כולם נרדמו, קליינמן סיפר כי נותר ער, מפחד שמישהו יבחין כי אינו שייך למשלוח. אך הרכבת יצאה לבסוף מהתחנה, וקליינמן הבין כי הנורא מכל מאחוריו. "איזו נסיעה זאת הייתה, איזה אושר. אין לתאר", הוא מספר.
בסוף שיחתנו אומר לי קליינמן כי בכל פעם שהוא מספר על ימיו באושוויץ, הוא מסיים במילים הבאות: "לֹא אָמוּת כִּי אֶחְיֶה וַאֲסַפֵּר מַעֲשֵׂי יָהּ. יַסֹּר יִסְּרַנִּי יָּהּ וְלַמָּוֶת לֹא נְתָנָנִי" (מתוך תהילים קי"ח)". "כעת את תוכלי לספר לדורות הבאים ששמעת עדות על אושוויץ ממקור ראשון", הוא אומר לי.
כדי שהארץ תרעד
עדות מטלטלת נוספת במשפט אייכמן הייתה של יעקב ויירניק, שהגיע בגיל 52 למחנה ההשמדה טרבלינקה והיה שם שנה שלמה. "בכל מקום דם", תיאר ויירניק בעדותו את אשר ראה כשהרכבת הגיעה למחנה ההשמדה. "דמנו הנקי. דם ילדינו, אחינו ואחיותינו. דם אבותינו ואמותינו. ואנו, חסרי ישע, חשים שלא נימלט מפני גורלנו...".
"מצווים לצאת מהקרונות", סיפר עוד בעדותו. "את החפצים להשאיר. מביאים אותנו לחצר. משני צדדיה עמדו צריפים. היו שני לוחות גדולים וכתוב עליהם למסור את הזהב, הכסף, אבנים יקרות וכל דברי ערך. במקרה אחר צפוי מוות. הנשים והילדים צוו לפנות שמאלה ועל הגברים פקדו לשבת בחצר, מימין. במרחק מאיתנו עמדו אנשים ועבדו: הם סידרו את החפצים המוצאים מהרכבת. התגנבתי אל בין העובדים וספגתי את המהלומה הראשונה במגלב מידי גרמני אחד, שקראנו לו בשם פרנקשטיין. על הנשים והילדים ציוו להתפשט".
כ־870 אלף איש נרצחו בטרבלינקה, וויירניק היה ממונה על נשיאת המתים. "בסחבנו את הגוויות נאלצנו לרוץ, כי בעד הפיגור הקטן ביותר הכו", סיפר עוד בעדותו.
ב־2 באוגוסט 1943, במהלך מרד האסירים במחנה שבו היה ויירניק דמות מרכזית, הוא הצליח לברוח מטרבלינקה. כבר בראשית 1944 הוא כתב בפולנית את עדותו מאותה שנה, תחת השם "שנה בטרבלינקה", שהודפסה תחילה בפולנית בכמה אלפי עותקים ולאחר מכן תורגמה לעברית על ידי יצחק (אנטק) צוקרמן, אשר בעצמו העיד במשפט אייכמן.
ב"שנה בטרבלינקה" כתב: "רק דבר אחד בוער בי ומאיץ בי – לספר! לספר במדויק ומיד. לספר עכשיו, היום, שמא מחר תשיג אותי היד הרשעה ולא אחיה עוד ולא אספיק. לספר עכשיו, כל עוד הזיכרון טרי, חי וקיים נאמנה, ואיש לא יוכל לטעון שהזמן שיבש את האמת. לספר מיד, כדי שהעולם ידע, כדי שהעולם יקום ויעשה מעשה ללא דיחוי. כדי שהארץ תרעד".
"משפט אייכמן צרוב לי כילדה כי דיברו על זה המון בבית", מספרת חבצלת קורן, נכדתו של ויירניק. "בחלק הראשון שלו במחנה סבא באמת עסק בנשיאת המתים, אבל בשלב השני, אחרי אותה תקופה נוראית, הוא שירת את מנהלי המחנה, וכך היה לו אישור מעבר בין שני חלקי המחנה. זה מה שהקנה לו אחר כך את היכולת להיות חלק משמעותי במרד. סבא חי כל השנים בין שני עולמות מקבילים, בין פה לבין שם. הוא היה סבא מדהים, אהוב, טוב ורגוע, אבל גם סבל מסיוטים שמהם התעורר בבכי, סבל מלילות ללא שינה".
ויירניק, נגר במקצועו, היה מי שבנה את הדגם הענק של טרבלינקה, שמוצב כיום בבית לוחמי הגטאות. "הוא בנה אותו מדם לבו", מתאר מנכ״ל בית לוחמי הגטאות יגאל כהן, "ויירניק ידע שהוא צריך לטוות בראשו את כתב האישום שיום אחד יהיה. הוא נצר את המראות, זכר את המחנה, ועל פי זה בנה את הדגם. הרי מטרבלינקה לא נותר דבר, כוחות הברית שהגיעו מצאו שם רק עפר, אפר ועצמות אדם. התמונות של הדגם שימשו כראיה מפלילה במשפט אייכמן".
"היכולת שלו להבין כבר אז שצריך לתעד את זה הייתה מדהימה", אומרת קורן. "הרי איך אפשר לצאת מהתופת ולעבוד על דגם כזה? הוא נתפס בעיני רבים כגיבור, אבל הוא עצמו היה צנוע. גם לא הייתה לו תחושת נקמה, אלא רק כאב נורא וצער. הוא באמת היה אוהב אדם ועשה רבות למען הזולת, בצניעות ובנועם. אף אחד לא ראה מה שעבר עליו מבפנים".
בשארית הכוחות
עדות זכורה נוספת מהמשפט היא זו של רבקה יוסלבסקה, שתיארה: "הסתכלתי מה מתחת לאותו תל, לאותה במה. מה בשוחה, בבור. וזה נתחוור ונודע לי, ראיתי כבר שוכבים כמה שורות של אנשים שנורו למוות, כ־12 אנשים היו שם. אותנו הובילו. האיצו אותנו אל הבור. אחר כך הגיע תורי, הפניתי את ראשי והוא שאל אותי: 'במי לירות ראשונה? בבתך או בך?', לא עניתי דבר. הרגשתי איך הבת נקרעת מעליי. הרגשתי את זעקתה האחרונה ושמעתי כיצד היא נורתה.
אחר כך פנה אליי, הפניתי את ראשי. הוא תפס בשערותיי וביקש לירות בי. נשארתי עומדת, שמעתי ירייה, אך נשארתי עומדת. הוא סובב אותי בחזרה, החל לטעון שוב את האקדח, סובב אותי וירה ונפלתי. נפלתי לבור ולא הרגשתי דבר, הרגשתי שאני מרגישה איזה כובד, איזה משקל עליי. חשבתי שאני מתה, אבל בכל זאת, עם כל מותי, אני מרגישה משהו.
הרגשתי שאני נחנקת כי נפלו עליי אנשים. הרגשתי שאני טובעת, התחלתי מתנועעת. הרגשתי שאני יכולה לנוע, שאני חיה. אני נחנקת, אני שומעת את היריות, עוד אדם נופל. אבל נאבקתי ונאבקתי שלא איחנק. לא היו לי כוחות. והנה פתאום אני מרגישה שבכל זאת אני עולה ומתרוממת מעל האחרים. אני רואה אנשים סוחבים, נושכים, שורטים, מושכים אותי למטה, בכל זאת אני בשארית כוחותיי עולה כלפי מעלה".
"הלכתי לפגוש אותה בבית חולים גריאטרי וראיתי אישה קטנה ועדינה", מספרת פרופ' חנה יבלונקה, מחברת הספר "מדינת ישראל נגד אדולף אייכמן", שראיינה אותה לימים. "לשמוע אותה מספרת את הסיפור הנורא היה עבורי מאוד מטלטל. אני זוכרת איך היא ישבה מולי, והטייפ הקטן שלי הקליט, אבל היא לא איתי, היא שם. היא חווה חוויה טראומטית, לא מודחקת, שכל הזמן נמצאת איתה".