הקורונה שפשטה כאש בשדה קוצים בתבל הובילה להשלכות חברתיות ואישיות רבות. אחת מהן היא החשש מהתקהלות, מקרבה יתירה לבני אדם אחרים. הסתגלנו בשנה האחרונה יותר ויותר לבדידות, או לכל היותר לפגישות מצומצמות עם בני משפחה קרובים. כבר שנה שלמה ויותר שאיננו אורזים חפצים ומפליגים למחוזות רחוקים בים, באוויר וביבשה. אנחנו גם ממעטים לקיים מפגשים רבי משתתפים.
יש שיאמרו כי אנחנו מגזימים, וכי הקורונה חולפת אט־אט מעולמנו, ועל כן ראוי שנשוב וניטמע בים אנשים מבלים, נהנים ונוסעים למרחקים רחוקים או קצרים. אך אנחנו סבורים כי איננו מיעוט שמתרחק והולך ממפגשים רבי משתתפים. יותר ויותר ידידים וקרובים לוחשים על אוזננו כי אף הם מתבודדים בנעימים.
השהייה במרחב הפרטי הפכה לשגרה נעימה. נראה כי אורחות החיים הבסיסיים משרים עלינו שלווה ונחת. בטרם ימי הקורונה, שנדמה כי מדובר בעת העתיקה, היינו אורזים ללא הרף חפצים ומזוודות, מתייגעים בדרך לשדה התעופה או למלונות מרוחקים, פורקים ושוב אורזים, תרים אחרי מקומות עגינה וחניה ועוקבים בשקיקה אחר מחוזות בלתי נודעים.
הגיעה העת להודות: עייפנו! אנחנו אפילו נרתעים בעקבות המגיפה הארורה מליפול איש על צוואר רעהו, להתחבק, להתנשק ולהתגפף. הרתיעה מקרבה יתירה מלווה אותנו אף שהמומחים מכריזים בראש חוצות: חלפה הסכנה והקרבה של פעם מותרת והיא אפילו רצויה.
אולי אנחנו מייצגים בדברים הללו את דעת המיעוט, אבל התחושה שלנו היא כי עידן האריזה, הנסיעה וההיטלטלות מאתר לאתר רק מתרחק מאיתנו. יש כאלה הטוענים כי אנחנו טועים, שהרי הצום החברתי שגזרה עלינו הקורונה ירחיב מעתה את התיאבון לחיכוך ומפגש. אולי נכון הדבר במקרה של צעירים שתאוות ההתחדשות והלגימה ממעיינות רחוקים ורעננים עדיין מפעימה את חושיהם. אנחנו, המבוגרים, עייפים. יגעים. התיאבון להמתנה בתורים ולהידחקות במטוסים מאיתנו והלאה.
נדמה היה לנו כי בחלוף אימת הקורונה ישוב התיאבון לנסיעות ויגרה את איברי גופנו ויחדד את חושינו, אך לא כך היה. אנחנו שלווים יותר בד’ האמות שלנו. אנחנו מתבוננים מבעד לחלון אל הנופים, הציפורים והעצים ומרוצים מהישיבה על המרפסת או בגינה. אנו נהנים מלגימה קלה של משקה ומהתרפקות על זיכרונות רחוקים של טיולים למרחבים. הבה נמתין ונראה אם התיאבון למרחבים אכן חלף לצמיתות.