שעה שהשורות האלה נכתבות, נדמה שהמדינה כולה שרויה באווירת סוף קורס. או, ליתר דיוק, מסיבת סוף קורס. הכבישים מפוצצים, הקניונים עולים על גדותיהם, הפארקים הלאומיים על סף קריסה ואפילו התרבות מבצעת קאמבק מרהיב. כל מוזיקאי מוכר למחצה שמודיע על פתיחת מופע, מדווח בתוך שעות ספורות על סולד־אאוט. למעט מספר מגזרים אומללים שנותרו מאחור (כמו ילדינו שנידונו להמשיך בשגרת הזום הבלתי נסבלת, אבל זה כבר לטור נפרד), ישראל חוגגת כאילו ניצחה את הקורונה.
הצצה קצרה בכותרות של אתרי חדשות בעולם רק מחדדת את גודל הניצחון. רמת התחלואה במדינות כמו הודו, ברזיל ומקסיקו שוברת שיאים. וגם באירופה, הגל השלישי מכה בעוז ולא מעט מדינות שרויות בסגר. וחמור מכך - הן מתקשות להרים מבצע חיסונים מהיר וכולל, כמו שנערך בישראל, ורחוקות מאד מחיסון מרבית האוכלוסייה. בעוד אצלנו, כל דיכפין ייתי ויתחסן. רק תגידו איפה ומתי.
בקיצור, מצבנו פשוט פנטסטי באופן יחסי. כלומר, לכאורה. כי אם חוזרים מספר חודשים אחורה, אפשר להיזכר באווירת הנכאים ששרתה פה במהלך הסגר השלישי שלא הביא לתוצאות (ושוב - לכאורה), בעוד תמונות של אירופים עליזים וחופשיים ברחובות הציפו את הרשת. אלא שגם אז, בימי הבאסה הגדולים, ניתן היה להיזכר בעידן פוסט הסגר הראשון, עת נשלחנו “לעשות חיים" בידי ראש ממשלתנו, בזמן שמרבית העולם רק החל להיכנס לסגרים. גם אז הייתה תחושה דומה לזו שרווחת כרגע, ועל פיה ישראל הקדימה את מרבית העולם בטיפול שלה במגיפה, ועתה קוצרת את הפירות. איך זה נגמר? בסוף כולם יודעים.
אבל זהו, שבניגוד לשיר של אהוד בנאי, בסוף לא יודעים דבר. ובעיקר - מהו הסוף. כי בין שלל התובנות שהקורונה הנחיתה עלינו, המסקנה הגדולה והמרכזית היא - סבלנות, אנשים. אין לנו היכולת האמיתית להבין, בזמן נתון, את מצבנו. גם בגלל הרעה החולה של הדיסאינפורמציה, שנכונה לא רק לקורונה. וגם בגלל הדינמיקה הטריקית של מגיפה, שבאה בגלים. ובשעה שאתה נתון תחת הגל, קשה מאד לדמיין ים שקט. גם אם שרון אלרעי פרייס מנופפת למולך בכל גרף אפשרי.
בקיצור, כל תִלי התִלים של הניתוחים והביקורות על התנהלות המדינה בזמן הקורונה הם במובן מסוים מיותרים. ואפילו מגוחכים. כי מה שנראה אתמול כמחדל קולוסאלי (יום כיפור של מערכת הבריאות, כמו שמיהרו להכריז כאן) - נראה היום כהצלחה מסחררת. וגם זה עוד ישתנה. עם כל הקושי שבדבר, צריך להמתין לסוף האירוע כדי להגיע למסקנות נחרצות.
זאת בעיה נצחית אצלנו, שהקורונה רק חידדה. אם תרצו, המשך ישיר של דור המדבר של בני ישראל, שתבעו ממשה רבנו תוצאות ברורות ומיידיות. והבעיה הזו, של חוסר סבלנות, באה לידי ביטוי כמעט בכל סוגיה מרכזית וסבוכה של ניהול המדינה.
לדוגמה, מדיניות ישראל מול חמאס. מצד אחד, ארגון טרור קטן ממרר את חייהם של תושבי הדרום, ומשטה במדינה שצבאה חזק ממנו לאין ערוך. אבל מהעבר השני, לא מסתמן פתרון אמיתי של זבנג וגמרנו, ולפחות בעשור האחרון ישראל לא התפתתה למבצעים צבאיים רחבים שיכלו להביא לאבידות רבות של חיילינו. אז מהי האסטרטגיה הנכונה? קשה מאוד להצביע עליה בזמן אמיתי.
אותו כנ"ל לגבי איום הגרעין האיראני. יש טעמים מאוד הגיוניים בעד הגעה לפתרון בדרך של משא ומתן, ויש גם הרבה סבירות בעמדה הגורסת שהאיראנים יבינו רק כוח. זה לא אומר שאין דרך טובה יותר מבין השתיים. זה כן אומר, שלפחות לאדם הפשוט - והסביר - אין באמת היכולת והכלים לפסוק ביניהן באופן נחרץ.
זאת מסקנה עגומה למדי. בייחוד למי שתופס את עצמו כאדם חושב וידען. כלומר - כל ישראלי. אבל התוצר שלה לא צריך להיות אובדן מוחלט של דעות ועמדות, אלא - צניעות. וגמישות מחשבתית. מה שכמובן לא יקרה. כי הרי הרבה יותר פשוט לגבש את המסקנה שלך על פי המבחן האולטימטיבי - במה ביבי תומך.
על הסכין
למרות הביקורת הלגיטימית נגד הפרקליטות, והתחושה שכתבי האישום של נתניהו הושפעו מרדיפה פוליטית, עדיין חייבים להזכיר - זוהי מערכת המשפט שלנו, ורק היא צריכה להכריע את גורל התיק. כשחברי כנסת של הליכוד טוענים בגלוי שמדובר במשפט “תפור", הם נותנים לגיטימציה לכל נאשם עתידי במשפט פלילי לטעון שתפרו לו תיק.
אלישע לוי, מאמן ותיק ורב־זכויות, התמנה למאמן הפועל חיפה אחרי שפוטר העונה כבר משתי קבוצות. האם לוי שכח איך לאמן? האם לפתע נזכר? או שמעמד המאמן בכדורגל הישראלי פשוט הפך לבדיחה אמיתית. מאגר קבוע של אנשים, שפשוט עוברים מקבוצה לקבוצה ללא יכולת ממשית להשפיע, במציאות שאין בה לא תכנון ולא סבלנות.
בתוך הגל האינסופי של סדרות פשע אמיתי, הסדרה "under suspicion" של נטפליקס שונה מרוב מתחרותיה בכך שהחשוד ברצח, הפוליטיקאי הבלגי ברנרד ווספאל - חי, קיים ומתראיין בהרחבה. ווספאל הואשם ברצח אשתו בחדר מלון, והסדרה בונה באופן מרתק ומפתיע את השתלשלות האירועים, כולל צילומים מתוך המשפט עצמו.