בשבוע שעבר טלפנה אליי אורית, חברה שלי, והציעה לי הצעה מפתה שקשה לסרב לה. "יש לי כרטיסים למשחק כדורסל חשוב של מכבי ת"א, יהיה לנו תא צפייה פרטי, עם אוכל, שתייה, מלצרית צמודה. מה את אומרת?". "ממתי נהיית אוליגרכית?", שאלתי. זכרתי שפעם רציתי לרכוש כרטיסים לתא צפייה דומה בכדורגל, להפתיע את אבי שחגג 70, אבל המחירים היו כל כך אסטרונומיים, שהעדפתי לקחת אותו לקנות המון בגדים חגיגיים שילבש לבית הכנסת ומיד לאחר מכן לאיזו מסעדת שיפודים שהוא אוהב.
"מה את שואלת שאלות? קיבלתי מהעבודה", אמרה. "אז לשריין אותך? יש לך את התו הירוק?". "יש לי", אמרתי והבטתי על גור. "אוכל לצאת מחר בערב?", שאלתי, "ממש לשלוש שעות". פשוט כל יציאה שלנו מהבית, שלא למטרות עבודה או קניות, דורשת פרוצדורה שלמה, שלא תפגע בשגרתה של בת החודשיים הקטנה שלנו. "בטח, צאי להתאוורר", אמר ומעבר לקו שמעתי את אורית צועקת "יש". "אבל בתנאי אחד", הוסיף פתאום, "שבלילות הקרובים את לא מעירה אותי". "נוכל", מלמלתי. "כל הגברים כאלו אחותי", התערבה אורית ובכל זאת, הכמיהה אל החוץ הייתה כל כך חזקה, שהסכמתי.
את אורית הכרתי דרך סיפוריי, כשהייתי בתחילת דרכי, חודש אחרי שהוצאתי את ספרי הראשון. אז עוד לא ידעתי איך להפיץ אותו בין חנויות הספרים, חשבתי שהסגולה הכלכלית הטמונה בכותבי הסיפורים הקצרים שמורה ליחידים כמו צ'כוב, קארבר, ואם כחול־לבן אז אתגר קרת. בוקר אחד הגיעה אורית אל דירת השותפות שבה התגוררתי ביפו. מהדירה הזו גם נהגתי למכור את ספריי. כך, בדיוק כמו דילרית של סמים מסוג מילים, היו מתקשרים אליי הלקוחות, אומרים לי בדיוק כמה ירצו ("אני צריך שניים עם הקדשה" או "שלושה לא חתומים") ואני הייתי יורדת את כל ארבע הקומות חסרות המעלית, פוגשת את אותו ה"קליינט" ומוכרת לו את ספריי. כמובן שלפני הייתי מבקשת שיביאו את הסכום המדויק כי לאדם די מרושש, אף פעם לא יהיה עודף.
אני זוכרת שראיתי אותה לראשונה, לא גבוהה, בהירה, שיער שטני וארוך ועיניים יפות, היו לה קימורים שעליהם הייתי יכולה רק לחלום, והבושם ששמה הגיע עד למדרגות הבניין. קצת הובכתי, ירדתי אליה עם פיג'מה, נעלי קרוקס וכמה ספרים ביד. "אני לא מאמינה שאני פוגשת אותך", אמרה אז. "תראי", הושיטה לי קלסר שהיה לה ביד. דפדפתי בו, אורית הדפיסה את כל סיפוריי עד אז, מהסיפור הראשון שפרסמתי בדף הפייסבוק ועד לאחרון. "אני לא יודעת ולא סומכת על האינטרנט", אמרה והתקרבה עוד קצת, "מחר צוקרברג יכול להחליט שהוא סוגר את פייסבוק, ולאן ילכו כל הסיפורים שלך? אין סיכוי שאזכור את כולם", הראתה לי באצבעותיה את כל מה שהדפיסה. היו שם כאלו ששכחתי שבכלל כתבתי, סיפורי התחלה בוסריים שהיום לא הייתי מעיזה לפרסם, מלאי שגיאות כתיב, מטאפורות מאולצות ועגה שכונתית מוגזמת. התלהבתי, לרגע אפילו חשקתי בקלסר הזה, איך לא חשבתי להכין לי אחד כזה?
אורית נטלה את הקלסר מידי ובמקומו נתנה לי שקית. "זה משהו קטן ממני", אמרה. "לא היית צריכה", הובכתי נורא. ניסיתי לאמץ את זיכרוני ובכל זאת, לא הצלחתי להיזכר מתי הייתה הפעם האחרונה שבה קיבלתי מתנה ממישהו. בתוך השקית הייתה קופסה שחורה ובה שרשרת מכסף עם יהלום קטן. "זה יהלום?", שאלתי בחוסר אלגנטיות. "זה משהו קטן ממני ומדניאל, הבן שלי, הוא בן 3", הראתה לי תמונה שלו, ילד חייכן ויפה.
"אז אני מבינה שבעלך פחות אוהב אותי", ניחנתי בחוסר טקט.
"אני מגדלת את דניאל לבד", אמרה ולא הוסיפה. משהו בעיניים שלה גילה לי שעוד נהיה חברות, זיהיתי אצלה עצבות תהומית, ועם זאת רצון בלתי נדלה לטרוף את החיים. נתתי לה את הספרים ולא הסכמתי לקבל תשלום. "קנית לי יהלום!", אמרתי. "זה כלום ושום דבר, קחי תשלום על הספרים!", התעקשה. התעקשתי יותר, אחרי הכל, אני צפון אפריקאית, איפה הכבוד שלי אם אקח לה כסף?
ובכל זאת, כמו יודעת את מצבי דאז, אורית ניגשה אל תיבת הדואר במהירות, תרה בעיניה אחר שם משפחתי והכניסה לשם מעטפה עם כסף שהכינה מבעוד מועד. אחר כך נכנסה אל המכונית, שלחה לי נשיקה ונסעה. ברגע ההוא תהיתי מה רע כל כך בלאהוב אישה, הן הרבה יותר ג'נטלמניות מהגברים בני זמננו.
מאז הפכנו לחברות, ידענו יחד את טעמו המר והמתוק של חיפוש האהבה, יצאנו יחד לדייטים עם גברים משונים, שתינו בגוזמה בכל פעם שמאסנו במין הגברי, וכשיצאנו שתינו, לבדנו, למסעדות בשר לפנות בוקר, נפתחנו וסיפרנו אחת לשנייה רזי נפש שהיו חבויים שנים.
בהיכל מנורה בתל אביב ישבנו בתא צפייה 2A, שתינו וביקשנו בירות קרות מהמלצרית הצעירה והיפה פי כמה משתינו. הרמנו לחיי מכבי, לחיי המשפחות שהצלחנו להקים ובעיקר לחיי הערב החופשי שהצלחנו למצוא. שחקני מכבי ת"א עלו למגרש לקול התרועות מהיציעים ומיד אחריהם שחקנים מקבוצת וילבראן הצרפתית. שתינו לא באמת התעניינו במשחק אלא אחת בשנייה. "תגידי", שאלה אותי, "איפה את בעצמאות?".
"עם המשפחה", עניתי, "אחרי כל הקורונה הזאת, צריך להשלים פערים". "אם יצא לכם, תבואו אלינו, את עצמאות אני חוגגת פי כמה, אין לך מושג כמה אני הולכת לאפות", אמרה זו שגם מוצאת זמן לאפות בין היותה אמא, בת זוג ומנכ"לית של חברה מצליחה. "את פטריוטית?", שאלתי. "היום לכל פטריוט קוראים ביביסט", אמרה. "נו, ואת ביביסיטית?", הקשיתי. "גאה", קרצה לי וסיפרה לי שעצמאות בשבילה זה חג קדוש, כזה שאי אפשר לדחות, למאוס בו או לקטר עליו. אחר כך פירטה וסיפרה לי דברים שלא ידעתי, כמו זה שגדלה ברפיח ים המיתולוגית, ולמעשה שניים ממקימי ההתיישבות הזו היו הוריה - הוא נוטה לשמאל והיא ימנית. "התיישבות זו מילה יפה להתנחלות, לא?", תהיתי בשיא התמימות.
המבט הזועם שקיבלתי נתן לי את התשובה. "אריאל שרון הניח את האבן הראשונה ביישוב, כל היישוב הוקם על ידי המערך", פירטה. "החיים היו אחרים אז, טרום האינתיפאדה הראשונה, היה הרבה יותר שקט והרבה יותר טוב, אנחנו קנינו אצלם והם קנו אצלנו, הזמנו אותם לחגוג איתנו את החגים שלנו, ובערבי תקופת הרמדאן הם היו שולחים לנו מתוקים ואוכל טוב. אבל בישראל כמו בישראל, זה נגמר בבת אחת", המשיכה וסיפרה לי בעוד מכבי ת"א מפסידה לצרפתים הרשעים.
"בחור אחד, לא צעיר, נשוי עם ארבעה ילדים מרפיח, עבד עם אבא שלי. אמי ידעה את המצב, למעשה כולם ידעו שמעבר לשדה, בין סמטאותיה של העיר המוזנחת, יש עשרות אלפי משפחות רעבות. כך שבכל יום עבודה הוא היה ממתין מחוץ לביתנו, אמי הייתה יוצאת כאילו לברך אותו בשלום ועל הדרך מניחה בידיו שקיות של אוכל וסיר חם אחד. את מה שאנחנו היינו אוכלים באותו היום, גם ילדיו היו אוכלים".
"איזו שכנות יפה", אמרתי. "אבל זה נגמר מהר מאוד", המשיכה, "כשפרצה האינתיפאדה והחלו פשעי השנאה. בדרכי לבית הספר, ראיתי אותו אחרי תקופה שנעלם לנו", אמרה וסיימה את הבירה. "מנסיבות מובנות, בטח סגרו שם את כל השערים". אורית חייכה חיוך מר ואמרה: "הייתי בת 7 מרסל, בתוך הסעה ממוגנת שלקחה אותנו אל בית הספר. המון זועם הקיף אותנו ובחזיתו עמד ג׳מאל, זב דם ומוכה. הוא נחשד כמשת״פ, אבל כל מה שרצה היה קצת אוכל ועבודה נורמלית. לא הרבה אחר כך עזבנו את ההתיישבות ועברנו לראשון לציון. הכל התנפץ לנו בפנים ואין רעים ואין טובים", אמרה.
"נבוא אליכם בעצמאות", החלטתי באותו הרגע, מבינה שגם היא, כמוני, מבולבלת. מצד אחד, ישראל היא של העם היהודי כי אין לנו לאן ללכת, מהצד השני, יש אנשים, בני דודים אם תרצו, שנולדים לגזר דין של דלות ופחד, אז מה עושים לעזאזל? מה עושים?
לפני שנפרדנו, הביטה על המכונית שלי וצחקה: "כבר תלית דגלים?", שאלה. "ברור, אני פטריוטית!", הכרזתי. "ביביסיטית!", צעקה מאחוריי ונכנסנו כל אחת אל מכוניתה. היא עם זיכרונותיה, אני עם הרצון לכתוב על אהבת הארץ, מה שלא קרה יותר מדי זמן, ורק מכבי ת"א מאחורינו, מתמודדת עם ההפסד הצורם בביתה. ובכל זאת, ברמזור שלפני הפנייה ליגאל אלון עמדו המוני אוהדים עם דגלי ישראל ודגלים בצהוב וכחול ושרו לקבוצה המאוכזבת "עם ישראל חי". צפרתי כמה פעמים כדי לעודד אותם, איזה כיף שגם במפלות, כמו בשמחות, יהיה תמיד מישהו שיזכיר, שעם ישראל חי.