יום הזיכרון בארץ הינו יום קדוש ודומם, שאין דומה לו. הצפירה המפלחת את חלל האוויר בערב, הדגל היורד לחצי התורן, השירים העבריים השקטים המושמעים ברדיו; הצפירה השנייה בבוקר המחרת, ואלפי האנשים הגודשים את בתי העלמין הצבאיים, מניחים עוד פרח או אבן על קבר אהוביהם.

בשנה שעברה, לנוכח הקורונה, נגזלה מהמשפחות השכולות האפשרות לפקוד את הקברים, והכאב היה בלתי נסבל. השנה יורשו לפקוד את הקברים רק בני המשפחה הגרעינית של החלל. אך מה בדבר בני המשפחות השכולות הישראליות המתגוררים בתפוצות? מחלקם נבצר לטוס ארצה, וחלקם יצטרכו לעבור דרך חתחתים, הכוללת בדיקות קורונה ובידוד, כדי לפקוד את הקברים. עייפים ומוטרדים, הם יוותרו על התהליך.

יום רגיל יהא זה עבורם, בארצות הברית, בקנדה, בדרום אמריקה, בצרפת או באנגליה. בלית ברירה, ילכו לעבודה וינהלו יום שגרתי, כשבלבּם בור עמוק, שאין לו מרפא.

זו השנה השנייה שמירב קשת, המתגוררת בבוסטון, אינה מגיעה ארצה כדי לפקוד את קבר אחיה מאור קלפון ז"ל, ששירת ביחידת "סחלב" של המשטרה הצבאית ונהרג לפני 19 שנה בתקרית ירי בציר המתפללים, סמוך למערת המכפלה. חבריה, שאינם ישראלים, אינם מסוגלים להבין את כאבה האישי.

לא זו בלבד, משפחות ישראליות שכולות רבות המתגוררות בתפוצות אינן יכולות לחלוק את מכאוביהן עם הסביבה, שלעתים עוינת את ישראל ובפרט את מדיניותה בשטחים. "איבדתי את אבי במלחמת שלום הגליל", עשויה לומר אישה לקולגה בעבודה, וזו עלולה חלילה לענות לה: "אף אחד לא הכריח אתכם להיכנס ללבנון". אמירה כזו תהפוך את היום לכואב פי כמה: לא רק שאין באפשרותם לחלוק את כאבם עם מי שמסוגלים להבינו, בחיק משפחתם, הם גם עלולים לספוג אמירות כאלה ולהיאבק בקרב לא להם. התמודדות כפולה זו, לעתים בבדידות, היא אכזרית עד בלתי אפשרית.

מציאות זו מובילה אותנו לחשיבה אחרת על השכול של מי שבחרו שלא להתגורר בארץ. שכול הוא שכול, ואין לו בית או אדמה. עלינו לזכור אותם, את בניהם של מי שנהרגו במלחמת השחרור, את אחיותיהם של מי שקיפחו את חייהם במלחמת יום הכיפורים ואת קרוביהם של מי שנרצחו בפיגועים. עלינו לחבק את המשפחות השכולות המתגוררות בחו"ל ולספר את סיפורם של הנופלים. אירוע יום הזיכרון של ההסתדרות הציונית, "הלב עוד שם", יוקדש השנה לראשונה למשפחות הישראליות השכולות המתגוררות בתפוצות.

אני מבקשת למסד מסורת חדשה, שבמסגרתה ניתן ביטוי לאבלן של המשפחות שאינן מתגוררות בישראל, נהווה כתובת עבורן, כותל לדמעותיהן. אני שולחת חיבוק חם למשפחות השכולות בחו"ל, חיבוק של מדינה שלמה, שאבלה איתכן ומבינה את מצוקתכן וכאבכן. 

הכותבת היא ראשת המחלקה לארגון וקשר עם ישראלים בתפוצות בהסתדרות הציונית ויוזמת אירוע הזיכרון "הלב עוד שם"