ביום השלישי ללחימה בלבנון, נפל יובל הראל, בנם של מרים ויחזקאל, חייל בחיל השריון מפגיעת טיל נגד טנקים במחנה הפליטים עין אל חילווה על יד צידון. החברים של יובל אחר, בן חיה ויוסף, שקראו את מודעות ההרוגים, חשבו בטעות שמדובר בחבר שלהם וסיפרו לחיה ויוסף שהבן שלהם נהרג.
לאחר בירורים הובהר שהוא עדיין בחיים, אך זמן מה מאוחר יותר הוא נהרג בקרב אחר. יובל ההוא היה חייל בגדוד 50 של הנח"ל המוצנח, וכאשר ההורים קיבלו שוב את ההודעה הם סירבו תחילה להאמין לה, והסבירו שיש עוד יובל שנהרג, אך לצערם הידיעה על מות בנם הייתה נכונה בפעם השנייה. על המקרה הזה נכתב השיר "על דעת המקום", אותו ביצעה מירי אלוני.
עידית הראל שמש, אחותו של יובל הראל ז"ל, ששירת בחיל השריון, בתם של מרים ויחזקאל הראל, שוחחה היום (רביעי) עם גולן יוכפז וענת דוידוב בתכניתם ב-103FM על הסיפור המצמרר, שיוצג בסרט שיצרה על אחיה וישודר הערב בשעה 18:30 בהוט
בדרכה שלה, היא הביעה מחאה על האירועים שהובילו למותו של אחיה, וביקרה את תרבות השכול הקיימת במדינה ואת האחראים למלחמת לבנון הראשונה ולרצועת הביטחון שהגיעה בעקבותיה, מי שהיו אז במוקדי קבלת ההחלטות, ראש הממשלה מנחם בגין, שר הביטחון אריאל שרון והרמטכ"ל רפאל "רפול" איתן.
"הייתי בת 12 כשזה קרה", אמרה עידית בפתח דבריה. כשביקשה להתייחס לרגע בו קיבלה את ההודעה יחד עם משפחתה, השיבה: "אני חושבת שהרגע הזה הוא רגע מאוד פרטי. השיר הזה, כמה שהוא עצוב וקשה בדרכו, הוא השיר היחיד ברפרטואר היישראל בימי הזיכרון שיש לו גם שם פרטי וגם שם משפחה".
היא המשיכה: "הוא מדבר על ההורים שלי. השיר גורם לי סבל גדול, והוא שמפתיע אותנו בכל. הקושי הגדול הוא בעצם איזשהו סיפור כיסוי לאמת המצערת והכואבת שעלתה לנו בחיים של יובל, ובחיים של 1,220 חיילים. מכיוון שבזמן מלחמה אנחנו אוהבים להיאחז באירועי המלחמה המיוחדים ולהדהד אותם, אבל בסה"כ יש פה סיפור של צירוף מקרים של שני חיילים עם אותו שם. כל הסיפור של למי הודיעו לפני הוא רגע מאוד פרטי, רגע בו מודיעים להורים שלהם שהבן שלהם נפטר".
"כל הסיפור הזה למי הודיעו קודם, ואלה ידעו ואלה לא, מה זה מעניין? מה זה מקדם אותנו? נאחזים בסיפור הזה ומה?" היא אמרה.
"כשאנחנו באים להר הרצל לפקוד את קבר אחי ואנחנו עומדים שם בצד, אנחנו הסלבים של הר הרצל, באות לשם קבוצות, של תגלית, טירונות וקורס קצינים למשל, ומספרים את הסיפור של היובלים. 'הנה יובל, אה הנה עוד יובל', פעם שמעתי שבקורס ת"ש לומדים אותו ומסבירים איך לא לטעות".
"אבל בעצם", פרטה, "אני רוצה שכשמגיעים קבוצות לשם, ועומדים שם על הקבר, שלא יסתפקו בזה שיש כאן שני יובל הראל, אלא שידברו על כך שיובל הראל נכנס עם הטנק שלו כבר ביום הראשון הם עברו אחרי ה-40 ק"מ. שהמנהיגים אמרו והבטיחו לנו לאזרחים שהמטרה של לבנון היא הרחקת המחבלים לרצועה שלא תאיים על אנשי הצפון, וזה לא קרה כיוון שהמקרו למלחמה היתה מזימה שרחש אותה אריאל שרון ורפול בשביל להעלות לשלטון את הנוצרים ושיסלקו משם את הפלסטינים".
"עמוס גלעד חושף בספרו שלא היה להם את הכוח הצבאי לעשות את זה. כשמנהיגים עומדים מול העם ומשקרים לנו אנחנו רגילים לזה, אבל כשהם עומדים מול הורים ששולחים אתהילדים שלהם, זה שנת 82, הורים שיושבים מול הטרנזיסטור ומקשיבים למנהיגים והם חושבים שהם יודעים לאן הם שולחים את הילדים שלהם, עכשיו מתענגים על מורשתו של בגין, אבל אם מנחם בגין רה"מ ידע שזה מה שעומד מאחורה, אז איזו מן מורשת זו? אם הוא לא ידע, ועבדו עליו, שיקרו אותו, אז איזו מורשת הוא משאיר?".
עידית תיארה את אחד האירועים המכוננים בנוגע למותו של אחיה. לאחר שסיפרה על הוריה כי "הם מתו כל יום מחדש בתוך עצמם, הם החליטו שהם רוצים לראות היכן יובל נהרג, וכמה חודשים אחרי שנהרג הייתה הפסקת אש ולקחו אותנו ללבנון. גם אותי ואת אחותי, בת 12 ו-16, נכנסנו לקומנדקר, ולקחו אותנו לעין אל חילווה, מחנה פליטים על יד צידון, ואני ראיתי שם ילדים מאובקים יחפים עומדים על הריסות, יכול להיות שראיתי שם ילד בן 12 כמוני".
כשנתבקשה לספר על יובל, היא הסבירה שקצרה היריעה מלספר עליו, אבל הבהירה כי מי שמעוניין ללמוד עליו, יוכל לצפות הערב בסרט שיצרה עליו, שישודר היום בערב בהוט: "אי אפשר לספר על יובל ב-2 דקות, אני רוצה לספר לכם שאני במשך 17 שנים צילמתי סרט על יובל, רציתי לדעת מי הוא, הייתי קרובה אליו אך הייתי איתו הכי קצת. מי שרוצה להכיר את יובל יכול לצפות היום בשעה 18:30 בהוט בסרט 'יובלי בוא רגע' ושמה יצאתי למסע להכיר אותו, להבין מי הוא היה כאדם בוגר".
עם זאת, בסוף דבריה היא אמרה שלאחר שחיפשה אותו "אצל חברים ובני משפחה, הבנתי שיובל האמיתי נמצא אצלנו - אמא, אחותי, אבא שלי שנפטר, בספרים שקרא ובתקליטים שלו".