"לא יפריד דבר ביננו לעד, גם אם העולם ייפסק ביום אחד". מצאתי עצמי נוהגת בדרך לעבודה, מקשיבה לגלגל"צ ביום הזיכרון ולא מצליחה לעצור את דמעותיי. השיר הזה של סנדרסון, מסתבר שהוא שיר אובדן, שיר כאב. אולי במובן מסוים הוא מסביר מדוע בחרתי אותו לשיר חופתי דאז, לפני כעשור, כאילו נתתי בעצמי סימנים, בלי שידעתי. כאילו כבר התאבלתי לפני שמיסדתי את הזוגיות ההיא. ידעתי שהשיר אוקסימורון לחיי, בדיעבד. יפרידו ביננו מלא דברים והעולם לא יעצור מלכת.

בכלל, יום הזיכרון כל השנים עם המעבר החד לחגיגות הרבגוניות ביום העצמאות הזכיר לי את משפחתי. צוחקים למרות החרא. מחייכים דווקא כשכואב. אבל יום הזיכרון, היה עוד יום שבכיתי קצת על עצמי וביכיתי את בחירותיי. עד היום. בשנתיים האחרונות, בהן אני מנסה לעשות עם עצמי עבודה יומיומית, ולחגוג את עצמאותי בכל מובן שקיים.

ואני, לירון מעוז, שרק נרגשת מהמחשבה שיתקשרו אליי יום אחד ממשרד התרבות ויגידו שנבחרתי, לא ברור למה, להשיא משואה, כבר מדקלמת את הטקסט. איך נבחרתי למרות ולא בזכות. איך ניצחתי. איך גברתי, על שאר המועמדים. ולמה אני, דווקא אני מראה לכולם עצמאות מהי. 

ככל שאני חושבת על כך, הבנתי שעצמאותי תלויה דווקא בגורמים חיצוניים לכאורה. בשילוש הקדוש של בית- זוגיות- פרנסה. מאז גירושיי, לפני כחמש שנים, ניסיתי להוכיח לכולם עד כמה אני מחזיקה את משולש הפלא הזה על כתפיי כמו שמשון הגיבור. אבל כפי ששערות ראשו נגזרו, ככה הרצון להוכיח כל העת פשוט דילג מעליי במרוצת הזמן.

נאבקתי כל הדרך על דברים שהיו לי חשובים דיו. על זוגיות, משפחה וחברים. על הגשמת חלומות, שאינם מובנים מאליו. בטח לא לי. לאורך הדרך ובעיקר בשנת הקורונה האחרונה הבנתי שאינני יכולה עוד. שיש נושאים בהם כמות האנרגיה מוגבלת והם יגיעו כשיגיעו ויתנדפו כי כנראה מעולם לא היו שם.

אז בטור זה אני מתכבדת להשיא משואה זו לכבודי. לכבוד החלטותיי.

לכבוד הבחירה ברגש, על פני האגו- לכבוד היכולת להתעקש על זוגיות, למרות שלא תמיד היו זיקוקי דינור באוויר. לכבוד הידיעה שהחסון שלי הוא הגבר של חיי, כי הוא האחד שלי, שיבין אותי לעד, דווקא בשל היותי. בזכות כל מי שלא רצה אותי בשל אופיי או תפיסותיי. בזכות היכולת לראות את השלם, בעיקר כשלא היה מושלם. בזכות ההבנה שמגיע לי להיות מאושרת. כי זוהי חובה שהפכה לזכות גדולה, שלא תמיד הבנתי אותה עד תומה.

לכבוד הבחירה בשכל, על פני הבחירה ברגש- לכבוד היכולת להסתכל בזכוכית מגדלת על יחסים שלא היו בריאים או נכונים לי. עם חברים וחברות. עם אנשים שניקרו על הדרך, אבל בעצם נרדמו בשמירה. עם כאלה שהיו כי התאים להם המצב הנוכחי שלי דאז, ללא תמורות חיוביות בחיי. לכבוד היכולת להבחין בין עיקר לטפל. בין הרצוי למצוי. בין הזיכרון למציאות.

לכבוד היכולת לאהוב את עצמי- דווקא כשאני מחפשת את דמותי בין הטיפות. דווקא כשאני מנסה לעצב את עצמי כאמא כבר כמעט שמונה שנים (מי היה מאמין), דווקא כשאני הראשונה לרדת על עצמי שאני נראית לא משהו, או לא מתפקדת כפי כשמצופה ממני, או דווקא הכי מרשימה בטבעי שלי. בלי הרצון לעשות את העינטוז ההוא ברחוב התל אביבי הזה ולחוש מגניבת על.

לכבוד האפשרות שנתתי לעצמי לבחור את עצמי, בלי ההד המתמיד של "מה יגידו"- לכבוד היכולת להתעלם, לכבוד האפשרות להתקיים ולא להיעלם. לכבוד זה שאולי פעם ראשונה בשנה הזו, שפשוט אפשרתי לעצמי להשתחרר מעכבות, מתפיסות, מפחדים וחרדות, שפשוט טלטלו את נפשי ללא הצדקה. לכבוד העובדה שהחלטתי שבכל תחום אצליח להיות טובה אם רק אפעל נכון מבפנים ואהיה מאושרת.

ולתפארת מדינת ישראל!