ספק רב מאוד אם משלחת הבכירים שתטוס בשבוע הבא לוושינגטון, תצליח להשפיע על מקבלי ההחלטות בממשל. עובדה לא סימפטית היא שהידידה הגדולה שלנו מנסה, כמעט בכל מחיר, לפייס את האויבת המושבעת שלנו, זו שהשמדת הפרויקט הציוני ניצבת על ראש שמחתה. שיחות הגרעין בווינה מבליטות את ההתרפסות, החולשה ואובדן ההיגיון של הממשל הדמוקרטי, מול השלטון האיראני שעושה להם בית ספר.
זה כמובן לא מפתיע, כיוון שמקבלי ההחלטות הנוכחיים בוושינגטון הם אלו שהתפלשו בעפר לרגלי האיראנים בעידן אובמה, ובין היתר חתמו על הסכם הגרעין הידוע לשמצה. גם שורה נוספת של מהלכים עוינים כלפינו שביצעו האמריקאים לאחרונה הייתה צפויה. מהלכים שהחזירו לאחור את גלגל השפיות שסובב דונלד טראמפ. כך חודשה התמיכה באונר"א וברשות הפלסטינית, והוחזרו הגדרות כוזבות ועוינות של משרד החוץ האמריקאי לגבי שלטוננו ביו"ש.
כל זה קרה כבר אחרי מספר חודשי שלטון דמוקרטי, אף על פי שאין לאדמיניסטרציה הנוכחית בוושינגטון יותר מדי זמן להתעסק איתנו. הם הרי ניצבים מול אוקיינוס של צרות ואתגרים, מההתמודדות עם קטסטרופת הקורונה ואתגר החיסונים, דרך קשיים כלכליים ויומרות לממן רפורמות ענק באמצעות מסים חדשים. ובין לבין, ארה"ב ממשיכה להיקרע חברתית בין שני מחנות פוליטיים ושלל תת־ציוויליזציות שאין ביניהן חוט מקשר. שלא לדבר על העימות המחריף עם רוסיה, המתח מול סין וחוסר האמון מצד בנות ברית מסורתיות כמו סעודיה.
אף שאין כל היגיון להתעמת איתנו עכשיו, הדנ"א של המפלגה הדמוקרטית החדשה - שחלקים ממנה עוינים לעצם הקיום שלנו - בוער בעצמותיה. כך, קיבלנו השבוע את קריאת הסנאטורית הדמוקרטית, אליזבת וורן, למנוע מישראל שימוש בסיוע הצבאי שאנחנו מקבלים מארה"ב לצורך פעולות ביו"ש. עמיתה למפלגה ברני סנדרס מיהר להצטרף אליה ולהביע תמיכה בהגבלת הסיוע הצבאי לישראל.
אומנם עד עכשיו לא שמענו על כוונה אמריקאית לבטל את ההכרה בריבונות הישראלית ברמת הגולן או להעביר את השגרירות מירושלים לתל אביב, אם כי וושינגטון חידשה את העצמאות של הקונסוליה האמריקאית בירושלים. אבל הקרבה האינטימית בין שתי המדינות שבלטה בתקופת טראמפ, הפכה לנימוס קר ולהצהרות ידידות ריקות מתוכן.
מעל מרחפת ההכרה שעל חילוקי הדעות האמיתיים נוספה השנאה האישית של הנשיא ביידן וסביבתו כלפי בנימין נתניהו. עכשיו גם ברור עד כמה חלק מהמהלכים של נתניהו בארה"ב היו שגויים ומיותרים. אכן, צריך היה להיאבק בכל הכוח באיראן ובהסכם שנחתם איתה, אבל מה היה ההיגיון בלתקוע אצבע בעין של ממשל אובמה, למשל בנאום מול שני בתי הקונגרס? אכן, ממשל טראמפ היה אוהד ותומך, אבל לא היה היגיון לתפוס צד גם בזירה האמריקאית איתו.
לכן חייבים לצאת מנקודת מוצא שעימות עם וושינגטון הדמוקרטית בוא יבוא. זה קורה ויקרה בזירה האיראנית, זה יקרה כאשר סוף־סוף נפנה את ח'אן אל־אחמר, נבלום את הפלסטינים בשטחי C ונסדיר את ההתיישבות הצעירה. זה יתלקח כשנכריז על הקמת שכונה בעטרות, ועוד על כל צעד ושעל שלא מוצא חן בעיני בני הפלוגתא או האויבים שמאכלסים את שורות הדמוקרטים.
זה לא אומר שצריך להתקפל ולחשוש, להפך. חייבים להיות נחושים ולא למצמץ. הגיע הזמן להגשים סוף־סוף את תפיסת העולם של רוב הבוחרים. מה גם שיש לנו בשרוול קלפים לא מבוטלים. החל מעצם העובדה שאנחנו המשענת היציבה היחידה של ארה"ב באזור, ידידה אמיתית. דרך העוצמה הטמונה בקואליציה שגובשה שכם אל שכם עם חלק ממדינות ערב נגד הפייסנות האמריקאית כלפי איראן. ואפילו העוצמה הכלכלית והטכנולוגית שגובשה כאן, שאפילו בוושינגטון לא יכולים להתעלם ממנה.
אבל בעוד שאין לנו כל סיבה למצמץ ולהתקפל, אנחנו צריכים להיערך. והיערכות משמעה גם ממשלה מתפקדת, רצינית, חושבת לטווח ארוך, שמרבית האומה מלוכדת מאחוריה. ממשלה שלא עומד בראשה הסדין האדום נתניהו.
גוש השפיות
סביר להניח שלא נותרו בליכוד כוחות כדי לחולל את המובן מאליו - לשלוח את נתניהו בכבוד הביתה, זאת למרות הסימנים הברורים לתום עידן נתניהו שהתחזקו מאוד השבוע. אף על פי שמפלגה חפצת חיים ושלטון הייתה נפרדת בכבוד מהמנהיג הנערץ שגורר אותה לתהום, ספק אם יקום בכיר אחד שינסה להציל את המפלגה מהגורל הברור שמסתמן. גורל שממש לא מחויב המציאות, כיוון שקיים רוב ימני מוצק בפרלמנט, שאותו יכולה הייתה להוביל מפלגת הליכוד.
ככל שאוזלים הימים שהוקצבו לנתניהו, וככל שמתחוור שהישועה לא תבוא מתוך הליכוד, צריכים בעלי ההיגיון ורצון החיים בתוך לווייני הליכוד להסיק את המסקנות. אם הם לא מצליחים לשכנע את נתניהו לזוז הצדה ולאפשר לגדעון סער להיכנס לקואליציה, חייבים להוביל לקואליציה היחידה האפשרית, זו שמתבססת על חבירה בין כל גורמי הימין והחרדים עם לפיד וגנץ.
חלק ניכר מהפרשנים אומנם דוחף את נפתלי בנט בכל הכוח לחבור לשמאל ב"צעד מנהיגותי אמיץ". אבל המחשבה על ממשלה של בנט, שקד וסער, עם ניצן הורוביץ, יאיר גולן, אבתיסאם מראענה ומרב מיכאלי היא לא יותר מהזיה מסוכנת. תוסיפו לכל אלו את מנסור עבאס, בואכה מפלגת האויב המכונה "המשותפת" – אכן הזוי.
אין באמת גוש של שינוי, ומי שינסה להקים ממשלה על בסיס שכזה, ישבור את הראש. במישור המדיני־ביטחוני מדובר בהפכים - ניצחונו של האחד הוא מפלתו של האחר. ולא משנה מה ימלמלו עכשיו הורוביץ וחבריו, הם ימשיכו לחתור לחנק ההתיישבות ביו"ש ובירושלים.
ומה בדיוק תהיה המדיניות הכלכלית־חברתית של הממשלה הזו? זו של הימין הכלכלי המובהק של ימינה, או הסוציאליזם הטורפני מבית מיכאלי? ומה בין השמרנות הדתית הנוקשה של עבאס לבין קידוש הלה"טביזם של מרצ? שלא לדבר על הגורל הפוליטי של מנהיגי ימין שייתמכו בידי אויבי הציונות מבית המשותפת. זו קואליציה שתחיה על אדים רעילים ונפיצים, וספק אם תחזיק מעמד במשך חודש ימים.
בציונות הדתית מנסים ללחוץ על נתניהו וסער למצוא נוסחה שתאפשר לסער לשמור על הבטחת הבחירות המרכזית שלו, באמצעות הזזה מסוימת של נתניהו הצדה. הסיכויים לכך נמוכים ביותר, ולכן חוץ מבחירות, נותרה רק אופציה של חיבור בין הימין, המרכז והחרדים, כנראה בלי ליברמן. חיבור שמכונן יחדיו ממשלת 61. דווקא כאן ניתן להגיע לנוסחאות סבירות, עם מכנה משותף ציוני ושפוי.
מבחינת החרדים מדובר בסם חיים, כי ללא שותפות בקואליציה הם עלולים לספוג נזק בממדים היסטוריים. מבחינת בצלאל סמוטריץ' וחבריו, כאשר יתייאשו מקירוב בין נתניהו לסער, זהו התסריט היחידי האפשרי. אחרי שגירשו, בצדק מבחינתם, את רע"ם, הם יכולים לייצב קואליציה שתקדם בצורה סבירה את האינטרסים שלהם. ונא לא לטעון שנתניהו נמצא מימין לגנץ ואפילו מימין ללפיד. מי כמו סמוטריץ' יודע עד כמה אין לדבר שחר, ראו ההתיישבות הצעירה והקרב על אזורי C.
כאשר תגוז התקווה לחיבור בין ביבי לתקווה חדשה, אם סמוטריץ' יכשיל את האפשרות של קואליציה שפויה, יהיה ברור שהוא דוחף לבחירות נוספות בגלל אינטרסים אישיים ופסולים.