"30 שנה פעלתי מתחת לרדאר וגם כשהוצאתי סוף-סוף לפני ארבע שנים את 'אהבה בארבעה חלקים', אלבום ראשון, זה היה די בשקט", אומר הזמר אורי דרזי. "דווקא בתקופת הקורונה עברה בי המחשבה, שאולי כדאי שעוד אנשים ישמעו את הדברים שלי, שיש לי הרגשה שהם די ייחודיים".
"אני מנצח, מעבד ומלחין ומודה שאני לא רואה את עצמי כזה זמר גדול", כך מציג דרזי את כרטיס הביקור המקצועי שלו. "כמו שקורה לא אחת בתחום שלנו, מתלווה לכך גם סיבה אישית, שאצלי נבעה מפרידה כואבת מבת זוג, מה שדווקא עודד אותי להתקדם לעמדת הסולן".
לצד "גם מחר אוהבת", סינגל ראשון מתוך האלבום השני שבדרך, שהלחין למילותיה של איריס ארליך, בת זוגו האוהבת, יצא דרזי בימים אלה במופע "הסיפורים מאחורי השירים", עיסוק שנעשה באחרונה מאוד פופולרי, מה שהצריך ממנו גם כישורים בלשיים, לצד קולו הנעים בביצוע השירים. מחר תתקיים הופעה חגיגית באולם ענבל בתל אביב.
חלקם של הסיפורים ידועים, חלקם פחות. כדוגמה מביא דרזי את סיפור השיר "אגדת דשא", שאותו כתבו מאיר אריאל ושלום חנוך לבקשת דני חנוך, אחיו הגדול של שלום, לקראת חתונה במשק, כשהלחן היה ברוח "יצאנו אט" של דוד זהבי. אריק איינשטיין היה זה שהביא לשיר את פרסומו הגדול, אבל מי שהקליט ראשון את השיר היה דודו אלהרר ולא שני מחבריו הצעירים דאז.
עוד סיפור...
"לא רבים מכירים את סיפור 'העיר אפור', שראשיתו כגרסה עברית של נעמי שמר מתקופת שהותה בפריז בשנות ה-60 לשיר 'Ella etait si jolie' (היא הייתה כה יפה), שאיתו ייצג אלן ברייר את צרפת באירוויזיון. נעמי שמר כתבה את מילות השיר על המנגינה הזאת ומהר מאוד התאימה למילים לחן משלה. הקהל כיום איננו מסתפק בשירים עצמם ויש לו צימאון לסיפורים שמתלווים אליהם, כפי שעולה גם בהופעות של חבורות זמר שאני מנצח עליהן".
דרזי, 55, הוא בן למשפחה יוצאת עיראק, שגדל ברחובות, העיר שהוא מרגיש מחובר אליה. "הסיפור שלי עם המוזיקה התחיל בגיל 15", מעיד דרזי. "אחי קנה גיטרה, ניסה לנגן עליה ומהר מאוד עזב אותה. אז היא עברה אלי והתחלתי ללמד את עצמי לנגן, לאחר שלא היה לי אומץ לבקש מההורים כסף בשביל שיעורי נגינה. היה זה אחי, לא זה שקנה את הגיטרה, שמימן לי שיעורים אצל מורה פרטי".
"התאהבתי בכלי", מוסיף דרזי ומספר. "הייתי בורח מבית הספר ומנגן מהבוקר עד הערב, גם התחלתי להופיע בכל מיני הופעות נוער, כולל זה שרקדתי בלהקת ריקודי-עם של גברי לוי ברחובות".
דרזי למד במחזור השני של רימון, כשבית הספר המוזיקלי היה עדיין בחיתוליו. כשחברתו דאז, סיון, נסעה לארצות הברית עם להקת הפסטיבל החסידי, הצטרף אליה. "חשבנו שזה לזמן קצר - ונשארנו שם חמש שנים וחצי, שבמהלכן למדתי ב-'Manhattan school of music", הוא מעיד. "כשחזרנו ארצה, אבא של סיון, הכניס אותי לניהול מועדון 'עומר כיאם', ביפו".
אביה של רעייתו הראשונה של דרזי היה יואל שר - פסנתרן, זמר, בדרן וסטנדאפיסט מוזיקלי ייחודי. "כל כך אהבתי את יואל למרות שהיה איש קשה מאוד", אומר דרזי. "הכרנו באחד הסיבובים של להקת 'שלום', בחו"ל. לימים הכרתי את סיון בלי לדעת שהיא בתו. יואל היה אדם מצחיק בחיים לא פחות מאשר על הבמה. חבל שלא לקחו אותו בארץ ברצינות לאחר שהיה באמריקה כוכב".
כעת, דרזי רווה לא מעט נחת מהצלחות בנו, יונתן דרזי, בפריצתו לקריירה משלו. "כל אחד מאיתנו בדרכו", מבהיר דרזי האב. "מדי פעם יונתן מתייעץ איתי, אבל לא מרבה לקבל את דעותי. אני לא מתערב, אבל כשצריך להעיר, אני מעיר".
לסיום, אין צורך לשאול את דרזי מי זאת שמבטיחה לאהוב אותו גם מחר והיא איננה אלא מחברת המילים של השיר. איך אומרים? - תחי הרומנטיקה!