הקלטת הטור מהלא של בן כספית


1. כל מה שאפשר

את ממלכתו כולה מוכן עכשיו בנימין נתניהו להעניק לכל דכפין, תמורת סוס. או חמור. בעצם, לא ממש. בבלפור, למשל, אסור לגעת. הגברת תגור שם בכל מצב. מבחינתו, ראש הממשלה יכול להיות נסים ואטורי, כל עוד זכויותיה יישמרו. הוא מפעיל חצי עולם כדי ללחוץ על המחצית השנייה, כלומר על כל אלה שבהם בגד ואותם רימה בשני העשורים האחרונים.

לדוגמה, גדעון סער. אחרי שטינף, הכפיש, השמיץ, העליל וגירש אותו פעם אחר פעם, באופן אישי או בידי שלוחים למיניהם, מוכן עכשיו נתניהו להיות נושא הכלים של סער. לרחוץ לו את המכונית. לגלח אותו כל בוקר. מה שיגיד. הוא מיידה בו כל מה שאפשר. בכירי ליכוד, פעילי שטח, חברים אישיים. השם האחרון, החם, ברשימה אינסופית שהתדפקה על שערי לבבו של סער, הוא משה כחלון.

כן, משה שלנו. כזכור, כחלון הקדים את סער במנוסה מהליכוד. הוא ברח ב־2013, סער ברח ב־2015. כשכחלון הודיע שהוא פורש, סער זעם עליו. "הקדמת אותי, אני תקוע כאן עכשיו", אמר לו. עכשיו מחזירים את כחלון מהפנסיה, כדי להחזיר את סער לליכוד. אוי לאותה עליבות. זוכרים שכחלון מונה ברוב עם ליו"ר רשות מקרקעי ישראל לפני הבחירות ההן? אז ככה בדיוק סער יחזור עכשיו לליכוד. כחלון וסער חברים. נתניהו יודע את זה. אבל הסיכוי שכחלון יחזיר את סער לליכוד דומה לסיכוי שהגברת נתניהו תכתיר את איילת שקד למלכת אנגליה, או לנסיך פיליפ.

מה כן יכול לקרות עם סער? לא הרבה. אם העניינים מול לפיד ימשיכו להיות יגעים, יוכל נתניהו לבוא ברגע האחרון עם פתרון כלשהו. נניח, שמישהו אחר מהליכוד יחליף אותו והוא יהיה "ראש הממשלה החליפי" (והיא תשאר בבלפור, כמובן). לפתרון כזה יכול סער להסכים. זה לא סותר אף הבטחת בחירות שלו. להפך. האופציה הראשונה שלו הייתה, לאורך כל הדרך, החלפת נתניהו בידי איש ליכוד אחר. יריב לוין? זה לא בקלפים. עם כל הכבוד ללוין, ראש ממשלה הוא עוד לא יכול להיות. האם יש סיכוי שכל זה יקרה? קלוש מאוד. נתניהו לא יוותר מרצונו. אם יוותר, זה יקרה ברגע האחרון. עד אז, יכולים נפתלי בנט ויאיר לפיד לסגור עסקה (ועל כך בהמשך).

בנימין נתניהו, גדעון סער (צילום: מרים אלסטר, פלאש 90)
בנימין נתניהו, גדעון סער (צילום: מרים אלסטר, פלאש 90)


2. בלי בושה

כדי להבין עם מי יש לנו עסק, צריך היה להמשיך לצפות במסיבת העיתונאים הייבבנית שכינס בנימין נתניהו ביום רביעי בערב. לקראת הסוף הוא נשאל מה הוא חושב על ההתקפות נגד זאב אלקין ומשפחתו. נתניהו יכול היה לצאת גדול. הוא יכול היה לצאת אנושי. מה הבעיה בלהגיד משהו כללי נגד התנהגות מהסוג הזה? משהו שאינו מחייב, כמובן. זה אפילו לא עולה כסף (נקודה רגישה, כידוע). הרי נתניהו יודע ומכיר מקרוב את אותו מטנף מקצועי ששם העט שלו הוא "רמי בן יהודה", מחייה הקללה העברית. הבן יהודה הנ"ל הוא אחד מראשי הביביסטים לדורותיהם. הוא מסוגל לקלל בשנתו חצי שעה רצוף מבלי שיחזור על אותה קללה פעמיים. הוא, היום, חלון הראווה של הביביזם. אבל נתניהו לא מתנער מבן יהודה. הוא לא מגנה את מעלליו. הוא נפנף את השאלה שנשאל וחזר, מיד, לעסוק ב"מה שעושים לרעייתי ולבני".

מכובדי, מר נתניהו: רעייתך ובנך חיים על חשבון הציבור. מריה אלקין וילדיה, לא. הם מתניידים במכוניות (היא במשוריינת ששווה מיליוני שקלים), עם נהג ומאבטחים. בתיהם, לא רק המעון הרשמי, ממומנים באופן מלא על חשבון הציבור (מה שלא היה מעולם). הם נהנים ממוטת שליטה חסרת תקדים ואף מבהילה על תהליך קבלת ההחלטות במדינה. הם, בעצם, הפורום היחיד לקבלת החלטות שעדיין מתפקד כאן. כשאין קבינט, אין שר משפטים, חסרים מאות בעלי תפקידים חיוניים במערכת הציבורית והכל מתנהל על בסיס ממלאי מקום מזדמנים, כמה טוב ומרגיע לדעת שהטריומוויראט בבלפור מתפקד כרגיל.

לכן אין שום סיבה להשוות בין "מה שעושים" לרעייתך ובנך, לחוויה שעברה מריה אלקין (וגם בנה בן ה־5) מצדם של שליחיך. מה גם שאף אחד לא זוכה להתקרב לרעייתך ובנך בחופשיות כזו, לטייל להם בחצר האחורית (בלפור וקיסריה הם מתחמים מבוצרים היטב), לאיים עליהם בשפת ביבים ולהלך עליהם אימים מטווח קרבי.

ההתחמקות של נתניהו אינה מקרית. נכון, ביום רביעי בערב הוא היה מכמיר לב. מילותיו הסתבכו זו בזו, שקריו התבלבלו בינם לבין עצמם. ועדיין, אלה לא נסיבות מקילות, כי דפוס הפעולה הזה קבוע אצלו: הוא עדיין לא גינה את ההתקפות הפרועות של ביובית נוספת בשם אורלי לב על משפחת פרקש השכולה (גוגל הראה בזמנו מאיפה נשלחו המפגינים הביביסטים לאותה הפגנה. רמז: זה בקיסריה). הוא לא גינה את השלט הרשמי של תומכיו, "שמאלנים בוגדים". הוא לא מגנה את מה שעושים לגדעון סער שלוחיו המטונפים ביותר, על בסיס יומי. הוא שקוע רק בעצמו. הוא בטוח שאם יש עוול בעולם, הוא נגרם רק לו.

אף אחד עוד לא עדכן אותו במצבו. הוא ממשיך לחלק הוראות. "נפתלי בנט צריך להודיע עוד הערב", הודיע נתניהו ביום שלישי, "שהוא תומך בבחירה ישירה". מכובדי ראש הממשלה, להלן עדכון: הם כבר לא עובדים אצלך. אתה זוכר אז, כשבנט ואיילת שקד נפלטו מהלשכה על טיל? כמו כל קודמיהם וממשיכיהם? אז נדמה לי שעכשיו גם הם הבינו את זה. ועוד משהו: אתה לא באמת עומד ומזכיר לאנשים מה הם הבטיחו ועל מה הם התחייבו, נכון? אתה? האיש שמעולם לא נתפס מכבד התחייבות כלשהי? הרי אתה כל כך מתגעגע עכשיו לבני. בני גנץ. ההוא מהרוטציה. האיש הטוב והתמים שהאמין ל"בלי טריקים ובלי שטיקים". ואתה מקריא עכשיו לנפתלי בנט מה הוא הבטיח?

ועוד משהו: אתה, שהכשרת את מנסור עבאס (ההיסטוריה תכיר לך טובה על כך). אתה, שהעדפת את השמאל בממשלותיך השונות, על פני הימין. מה, שכחת? ציפי לבני ב־2013. עם יאיר לפיד. אהוד ברק ב־2009, במקום האיחוד הלאומי. לאבי גבאי הקלטת סרטון על טלפון נייד שבו אתה מתחייב לנטוש את הימין ואביגדור ליברמן ולכרות ברית נצחית עם העבודה. אם זה היה נותן לך 61, גם את השטן היית מכניס לממשלתך. אתה באמת הודעת ביום רביעי שממשלת בנט לא תוכל לבצע את הרפורמות שהימין כל כך רוצה? איזה רפורמות? הרפורמה במערכת המשפט, שבלמת בגופך לאורך 15 שנה? מזל שגדעון סער הצליח להעביר כמה סעיפים מאחורי גבך. חוק קמיניץ, שאתה מוכן לזרוק לפח האשפה כדי שהתנועה האסלאמית תציל אותך? בושה זה בחינם, מר נתניהו. איך לא השגת לעצמך קצת בושה?

ראש הממשלה בנימין נתניהו בקריאה לנפתלי בנט וגדעון סער לחבור אליו (צילום: מתוך חשבון הטוויטר של ראש הממשלה)


3. השוט של בנט

מכל הבעיות של נתניהו, טון הדיבור של בנט בהודעתו מיום רביעי הוא המדאיג ביותר. דומה שבנט הבשיל כמעט בבת אחת. ילד הכאפות למד להוריד כאפות. הוא היה מנומס, מאופק ורגוע. הוא אמר את הדברים כפשוטם. מבין שניהם, נתניהו הוא זה שנראה פקעת עצבים מרוטים, סיר לחץ המאיים להתפוצץ בכל רגע. בנט כבר קפץ למים. הוא לא חצה את הנהר. הוא משכשך בו עכשיו ודי נהנה. המים נעימים. כרגע, הוא מצליח להתרחק מהמערבולות.

הנה עמדת בנט, במילים שלי: חמש פעמים פגש את ראש הממשלה אחרי הבחירות. אמר לו במפורש: אם אתה מביא ממשלה, אני איתך. מלא־מלא. דרש רוטציה, וקיבל. שנה אחת, הרביעית. בנט לא בנה כלום על הרוטציה הזו. היא סוכמה בינו לבין נתניהו כסוג של בדיחה. זו אחת הטרגדיות של נתניהו: מילתו הפכה בדיחה. עד לא מזמן הבדיחה הייתה על חשבוננו. בינתיים המסה הקריטית נצברה. הבדיחה עברה צד והיא עכשיו על חשבונו של נתניהו. אין בחצי הכדור המערבי, או המזרחי, אדם חי אחד (שאינו שמעון ריקלין) שמאמין למילה אחת שיוצאת מפיו.

המשך בנט: "אל תשקיע בי מאמץ", אמר לנתניהו, "תשקיע בסמוטריץ'. אני לא הבעיה שלך. הוא כן". במקום זה, הוא רואה את המאמץ שביבי משקיע בו. רק בו. כמעט כמו אז, בימים העליזים של וואלה, כשבנט חטף הכפשות על בסיס יומי. חוש ההומור של ההיסטוריה, שתזמן את עדות אילן ישועה על האירועים האלה דווקא השבוע, ראוי לציון. בנאומו ביום רביעי אמר בנט דברים מדודים. או שנתניהו יקים ממשלה, או שהוא, בנט, יקים ממשלת אחדות עם יאיר לפיד וכל האחרים. ואם זה לא יקרה? אז נלך לבחירות חמישיות, אמר בנט, "במתכונת כזו או אחרת".

המתכונת היא האיום. בנט לא מוריד מסדר היום אפשרות שיחליט לתמוך ביוזמת הבחירה הישירה של נתניהו אם ממשלת השינוי לא תקום. זאת ועוד: במקרה כזה הוא גם ישקול להצביע בעד ביטול הפריטטיות של נתניהו וגנץ, עד שתוקם ממשלה נבחרת בישראל. כרגע זה השוט היחיד של בנט על גוש השינוי. אם נתניהו לא יצליח להרכיב ממשלה, בנט ייחלש בבת אחת, כמו סינדרלה אחרי חצות. לכן הוא מנסה לסגור עניין כבר עכשיו. היתרון: הוא יודע שאם יסגור עם לפיד, ליברמן וסער, הסגירה הזו תהיה ברזל.

בנט מדבר חד וברור. סער מגבה אותו. לא מן הנמנע ששניהם יקימו בלוק טכני. בנט מבהיר בדיוני המו"מ שאם לא יהיו הסכמות בקרוב, אז לא יהיו בכלל. אין לו כוונה להגיע למטחנה של הימין, שבה לאורך המו"מ הוא יישחט על בסיס שעתי. הוא רוצה להודיע לנשיא בעוד שבועיים, בשמו ובשם יאיר לפיד, ש"עלה בידנו להרכיב ממשלה". כן, כן. לא, אז לא. הדיון למי יימסר המנדט להרכבת ממשלה הוא, מבחינתו, דיון סרק. את הממשלה צריך לסיים להרכיב עוד לפני קבלת המנדט להרכבתה.

הדרישה המקדמית של בנט, לקבל קול עודף בקבינט ובמנגנון הפריטטיות, נגנזה. הוא מדבר עכשיו על פריטטיות פשוטה. חלוקת שרי הקבינט תהיה 5-5, בממשלה יהיה מנגנון פריטטי. סלע המחלוקת, ליבת הקושי, הוא מספר שרי הממשלה. לפיד, בגיבוי ליברמן, רוצה ממשלה רזה. 20 שרים. מקסימום 21. זה ייתן לבנט שניים, אולי שלושה שרים. זה ייתן לסער שני שרים. זאב אלקין ויועז הנדל בחוץ. זה, על פי בנט וסער, מתכון לכישלון.

"אין ראש ממשלה שיכול לתפקד ולנהל ממשלה עם חמישה שרים", אמר לי אתמול בכיר בגוש בנט־סער, "אין חיה כזאת. הימין יסתער עלינו בכנסת כל יום רביעי. אי אפשר לעמוד בזה עם ארבעה־חמישה שרים. פשוט אי אפשר". מי צודק? אין כאן שאלה של צדק. השאלה היא אותה שאלה נושנה שנשאל בזמנו אריק שרון: מה אתה רוצה, ליהנות או לנצח? או: בכביש אל תהיה צודק, תהיה חכם. יאיר לפיד הצליח להוריד את נתניהו ב־2013 ל־21 שרים. הוא קיבל מחיאות כפיים רבע שעה, ובעלי הטורים החמיאו לו ביום שישי. ובסוף, מה יצא לו מזה? כדי שראש ממשלה יוכל לתפקד, כדי שממשלה תהיה יציבה, במציאות שבה הקואליציה מכילה שלושה גושים שונים (גוש הימין: בנט פלוס סער. גוש המרכז: לפיד, ליברמן וגנץ. גוש השמאל: העבודה פלוס מרצ), העסק צריך להיות יותר מרופד ודשן. ממשלה רזה במציאות כזו היא מתכון לצרות צרורות. "בנט צריך לחשוב איך הוא שורד את החודש השני, לא את החודש הראשון לכהונתו", אמר לי מי שאמר. נדמה לי שיש טעם בדבריו.

נפתלי בנט (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)
נפתלי בנט (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)


4. גודל השעה

בגדול, הטקסט של בנט חיובי. אם אכן יקים ממשלה, צריך לוודא שתכהן כל הארבע וחצי שנים. אף אחד מהצדדים לא יבוא על סיפוקו. לא יהיו סיפוחים, ולא יהיו הקפאות. לא יהיו דרמות. "כשהמשיח דופק בדלת, אל תסתכל על צבע הגרביים שלו", אמר בנט למי שאמר השבוע. לא, הוא לא חושב שהוא המשיח, אבל הוא מאמין שיש כאן הזדמנות לריפוי חברתי־לאומי וכן, יש לו הזדמנות בלתי חוזרת להפוך לראש ממשלת ישראל.
בנט רוצה להרגיש שהוא שומר על ערכיו. הממשלה לא תפעל נגד האידיאולוגיה של אף צד. אני אולי לא אממש את הערכים שלי, הוא אומר בשיחות סגורות, אבל אשמור עליהם. וגם הצד השני ישמור על ערכיו. זה אפשרי. הממשלה צריכה להתמקד בכלכלה, בתשתיות, בתחבורה, בעסקים קטנים, בריפוי חברתי, במלחמה באלימות, במיגור הפשיעה. יש מספיק משימות גם בלי נושאי המחלוקת.

איך פותרים את נושאי דת ומדינה? כאן, הרעיון הגיע מאביגדור ליברמן. לטעמי, רעיון נפלא: רבני צוהר. זו הסמכות. כל מה שמקובל עליהם, מקובל על חלקי הממשלה. מתווה משה ניסים בגיור, בתי דין לגיור אצל רבני ערים וכו'. מעבר לזה, לא נוגעים בסטטוס קוו כרגע. מה הסיכוי שכל זה יקרה? כרגע, אין לדעת. יש סיכוי, אבל הסיפור רחוק מלהיות סגור. הוא יכול להתפוגג בן רגע. אם נתניהו קורס ומסכים ל"מתווה יריב לוין", למשל, הקלפים יכולים להיטרף. לסער יהיה קשה להתנגד. אין כלי שנתניהו לא מפעיל כדי לפייס ולפתות את סער. לחצים כבדים מופעלים עליו. כאמור, בימים האחרונים הוטל אפילו משה כחלון למערכה. סער, ככל הידוע, סירב אפילו לקבל שיחת טלפון מנתניהו. השאלה היא מה יעשה אם תעלה האופציה להקמת ממשלה בראשות יריב לוין, כשנתניהו ראש ממשלה חלופי, כדי שהגברת תמשיך להתגורר בבלפור על חשבוננו מלא־מלא. במקרה הזה, אין לדעת מה סער יעשה. בנט יהיה בפנים.

מה אומרים לפיד וליברמן? הנה: גם אנחנו רוצים לסגור כמה שיותר מהר. אין בעיה עם הפריטטיות. מצד שני, הם לא מוכנים שהמנדט להרכבת הממשלה יוטל על בנט. זה בעייתי. הרי בנט מצהיר בקולו שהאופציה הראשונה שלו היא נתניהו. מה יקרה אם נסכים שיוטל עליו המנדט ואז יגיע נתניהו עם רעיון אחר? נניח שעד אז סמוטריץ' יירד מהעץ? בנט ייקח את המנדט שלנו ויעבור לצד השני. בקטע הזה, הם צודקים.

מצד שני, כולם רוצים לסגור הסכם עוד לפני המנדט. אז מה מונע מבעדם? מספר השרים. לפיד, שכבר עכשיו יכול לזכות בתואר הג'נטלמן הגדול ביותר בתולדות הפוליטיקה הישראלית, הניח את הוויתור הענק שלו כמעט בהתחלה: בנט, על 7 מנדטיו, יהיה ראשון ברוטציה. מה אתם כאלה חזירים עכשיו? הוא שואל, קיבלתם את ראשות הממשלה. אם אתן לבנט וסער מפתח של שר לכל שני ח"כים, מה אני אומר למרב מיכאלי וניצן הורוביץ? למה שאלקין יהיה שר ורם בן ברק, לשעבר המשנה לראש המוסד, לא?

גם ליברמן לא מתלהב מממשלה מנופחת. פורום אינטימי של ראשי המפלגות יפתור את כל הסוגיות וילבן את כל הדברים, הוא אומר. 27־28 שרים, במציאות הכלכלית הנוכחית, זה טירוף. מי שרוצה להחזיר את אמון הציבור בפוליטיקאים, לא יכול להקים עכשיו ממשלה כזו. אלקין יכול להיות יו"ר ועדת חוץ וביטחון. יש עוד תפקידים. שגריר בוושינגטון, למשל, זה תפקיד הרבה יותר יוקרתי משר המים.

גם ליברמן צודק. השאלה היא מה עדיף להיות עכשיו. צודק, או חכם. צריך לקוות שהאירוע לא יפול על מספר השרים. בסוף, לפיד וליברמן יודעים מצוין שההזדמנות הנוכחית לא תחזור. המשך כהונתו של נתניהו יכול להיות בכייה לדורות. האיש איבד מזמן את הבלמים והמעצורים. כשהפסיד בהצבעה בוועדה המסדרת, הורה למיקי זוהר פשוט לא לכנס אותה. ישראל ממשיכה להתנהל ללא כנסת, ללא ועדות כנסת, ללא ועדת חוץ וביטחון בימים נפיצים במיוחד. זה מעניין את זקנתו של נתניהו. צריך לחלץ את המדינה מציפורניו. אם בדיעבד יתברר שהסיפור הזה נפל בגלל עוד שלושה שרים, יצטרכו לפיד וליברמן לתת הרבה הסברים, בעיקר לעצמם.

יאיר לפיד, אביגדור ליברמן (צילום: מרים אלסטר, פלאש 90)
יאיר לפיד, אביגדור ליברמן (צילום: מרים אלסטר, פלאש 90)


הכל פתוח. האופטימיות נשאבת מהעובדה שרוח טובה נושבת בין המחותנים. בנט מאמין ללפיד ואומר שהוא "בא בטוב". לפיד מאמין לבנט ומשבח אותו. סער מחובר לבנט לא רע ויודע לעבוד עם לפיד. אוקיינוס הדם הרע שרובץ בין בנט לליברמן צומצם לשלולית. כולם מודעים לגודל השעה. כולם מודעים למה שנמצא על כף המאזניים. כולם, אבל ממש כולם, יודעים בדיוק מה צפוי כאן לכולנו אם המשפחה מבלפור תמשיך ללפות את מה שנותר ממוסדותיה הממלכתיים של מדינת ישראל. אז, חברים, תפשילו שרוולים ותפתרו את הבעיות. כן, אפילו בסוגיית הוועדה למינוי שופטים אפשר להגיע להסכמות.

"רוב הציבור רוצה שאמשיך להוביל את המדינה בראש ממשלת ימין יציבה ואמיתית", אמר נתניהו במסיבת העיתונאים שלו ביום רביעי. שקר. ראשית, רוב הציבור מצביע נגדו ארבע פעמים ברציפות. שנית, בכל הסקרים, של כל המכונים וכל הסוקרים לאורך כל השנתיים האחרונות, יש רוב גדול בציבור שרוצה לראות אותו מפנה את לשכת ראש הממשלה. אחר כך הוא גער ב"תאוות השררה והשלטון" של בנט. בשלב הזה נשמע באולם קול נפץ. זה לא היה טיל נ"מ סורי תועה, אלא קול התאבדותה של האירוניה.

האיש הזה, שהלחים את עצמו לשררה, שחולה שליטה, שלא מוכן להעלות על דעתו אפשרות שלא "הגברת" תהיה זו שמתעללת בעובדות המעון בבלפור, בא בטענות לתאוות השליטה של אחרים. "ראש ממשלה עם 7 מנדטים", הוסיף ושיקר, "הוא יריקה בפרצופה של הדמוקרטיה".
מר נתניהו, מדינה בלי שר משפטים, כנסת בלי ועדת חוץ וביטחון, כלכלה בלי תקציב, ועדה מסדרת שלא מסתדרת, כל אלה הם יריקה בפרצופה של הדמוקרטיה. אני לא יודע מה ייצא מהמהומה הפוליטית הזו ואיך ייגמר הכאוס הבלתי נתפס שלתוכו גררת את כולנו, אבל אני משוכנע שהדמוקרטיה הישראלית הבינה, סוף־סוף, שזה לא גשם, מה שמרטיב את פרצופה. אלה היריקות שלך.

5. התעשייה

כולנו מתפללים לשלומו וחייו של איציק סעידיאן, שהצית את עצמו מול משרדי אגף השיקום. לוחם גולני שחזר הלום קרב מהתופת של שג'אעייה ומצא את עצמו לבד מול מערכת אטומה וקורסת. הכל נכון. חוץ מהכתובת לטענות שלנו: לא, זה לא אגף השיקום. באגף השיקום יושבים אנשים שרוצים בסך הכל למלא את תפקידם ולחזור איכשהו הביתה בשלום. יש להם אילוצים. יש להם עשרות אלפי נכי צה"ל, השמיכה קצרה, אי אפשר לכסות את כולם. הם רצים בין הטיפות, בין הפרוטזות, בין הפניות הרבות, ואין מענה.

הכתובת היא הפוליטיקאים. הכתובת היא העובדה שנכי צה"ל הוא מושג שהפך לתעשייה. פחות משליש מהנכים הם לוחמים שנפצעו בקרב, באימונים, בפעילות מבצעית כלשהי או אפילו בדרך אליה או ממנה. רוב נכי צה"ל אינם קשורים לאירוע הזה. קרה כאן בדיוק מה שקרה עם תלמידי הישיבה והפטור מגיוס. זה התחיל ב־600 גאונים ועילויים, וזה נגמר עם 60 אלף בטלנים במחזור. בעצם, זה עוד לא נגמר, כי זה ממשיך לתפוח ולצמוח ועוד מעט הגיבנת הזו תהיה יותר גדולה מהגוף.

לא, אין כאן השוואה בין תלמידי הישיבה לגיבנת. יש כאן הכרה במציאות העצובה. אותו דבר בעניין הנכים. אגף השיקום עולה לנו 5 מיליארד שקל בשנה. רוב רובם של נכי צה"ל הקרביים והמבצעיים באים מששת הימים, יום כיפור, ההתשה וקצת מלחמת לבנון. המספר שלהם הולך ויורד. הם מתמעטים. מה שהולך ותופח הוא מספרם של הטרמפיסטים. כן, גם בנושא הלם הקרב, על כל הלום אמיתי יש לא מעט כאלה שמנסים לתפוס טרמפ.

הפגנת נכי צה''ל בכביש איילון (צילום: אבשלום ששוני)
הפגנת נכי צה''ל בכביש איילון (צילום: אבשלום ששוני)


ארגון נכי צה"ל הוא ארגון פוליטי שהתמכר לעוצמה של עצמו. הם לא מוכנים לשמוע על רפורמה אמיתית (לא הבדיחה שנותרה מהמלצות ועדת גורן). הפוליטיקאי היחיד שנתן עבודה בתחום הזה הוא נכה צה"ל (אמיתי) בעצמו, ח"כ לשעבר עפר שלח. גם הוא לא הצליח להביא לשינוי מהותי. יש עשרות אלפי נכי צה"ל. לכל אחד מהם יש בין ארבעה לעשרה בני משפחה בממוצע. תעשו חשבון כמה מנדטים זה. עכשיו תמצאו לי שר ביטחון שיחליט להוריד את הגרזן על מה שצריך: כל אלה שחטפו סוכרת או שלבקת חוגרת או פסוריאזיס, ייגשו במטותא לביטוח לאומי. עריק מצה"ל שגנב טרקטורון, השתכר ונפצע בתאונת דרכים, הוא לא נכה צה"ל. וכן הלאה. רק כשזה יקרה, אפשר יהיה לעשות את הדבר הנכון: לקחת את איציק סעידיאן והחברים שלו, שאותם שלחנו ב"זלדות" מתפרקות לתופת בשג'אעייה, ולתת להם כמה שצריך וקצת יותר.

[email protected]