"אולי הודות לזה יבינו אותנו יותר": תערוכת האומנות של הלומי הקרב

הם ארבעה אמנים שהגורל הביאם לאמנותם או החזירם אליה. איל בן-צבי מדביק קולאז'ים מכרזות שהוא גוזר אותן. ינאי גליקמן, צייר ופסל, יוצר בטוריסות, חלק הגוף העליון ללא ראש וגפיים. גדעון סער יוצר בסגנון פיגורטיבי. איב ענן מתאר ביצירותיו תריס שדרכו הוא צפה בעולם בעת הבידוד.

ארבעתם, תושבי פרדס-חנה-כרכור-חדרה, הם פצועי מערכות ישראל. איל בן-צבי, ינאי גליקמן ואיב ענן נפצעו בלבנון. גדעון סער נפצע בסיני. שלושה מהם הלומי קרב שהאמנות היא מבחינתם אמצעי להתמודד עם פגיעותיהם.

בעיתוי מצמרר, שנקבע לפני שזעקת הלומי הקרב עלתה לכותרות בעקבות הטרגדיה של איציק סעידיאן, נפתחת היום התערוכה שלהם, "מוזות בשעת בידוד", בבית יד לבנים, ברמת-גן. האוצרת: יאירה יסמין. הפתיחה החגיגית - בשני הבא, בשעה 17:00.

ארבע שיחות מתוך כאב ותקווה.      

איל בן-צבי, 56, נפצע קשה מרסיסים בראשו במלחמת לבנון הראשונה, כאשר בהיותו חובש בצנחנים (של יום טוב סמיה) נפגע בפתיחת ציר בצידון ויצא מהמלחמה עם שרידי ראייה בלבד. פציעתו משפיעה על עיסוקו בציור. "אני לא יכול לצייר עם מכחול, כי אני לא רואה את הבד", הוא סח. "במקום זה אני מפעיל את שאר החושים שלי ואיתם אני מצייר. אני עושה קולאז'ים אקספרסיוניסטיים, שחומר הגלם שלי זה דבק פלסטי וכרטיסי גרוד של מפעל הפיס, שאיתם אני עובד על כרזות שאני מוצא".

"למעשה, אני אמן פופ-ארט", בן-צבי מבקש לדייק. "האמנות הצילה אותי משברון הלב של הפציעה, כי ככל שאני משקיע בה, אני לא חושב כמה אני מסכן. דרך האמנות יש לי אפשרות להשמיע גם דעות פוליטיות".

"מהתחלה הייתי מוגדר כבלתי ניתן לשיקום ובכל זאת הגעתי לאן שהגעתי. אני בהחלט ממליץ להפנות הלומי קרב לעיסוק באמנות ועוד יותר אני ממליץ, שבעקבות מה שקורה עכשיו ידעו לטפל במצוקה שלהם בצורה יותר מוצלחת מאשר עד כה".   

"העיסוק שלי באמנות זה החיים שלי", מצהיר ינאי גליקמן, 65, שלמד בשיקגו תרפיה באמנות, בבית-חולים שבו טיפלו בחיילים הלומי קרב מהמלחמה בעיראק. "אני מבטא את עצמי ביצירה מאז שהייתי בילדותי שולייתו של צייר בחיפה. תמיד ציירתי חוץ מאשר בתקופת הפציעה ב-78', שעליה לא מדברים. בשבילי לחזור לאמנות, זה חלק מתהליך ריפוי של הנפש. שנים לא יכולתי לדבר על מה שעברתי עד שנפתחתי דרך האמנות".

היצירה של גליקמן מרתקת. "הרישומים שלי הם מחלומות", הוא מספר. "אני יכול להתעורר באמצע הלילה מחלום - ולרשום ולצייר. ואילו את הפיסול שלי אני עושה תוך כדי גיבוס אנשים. חלק מהפסלים הם מיציקת גבס על כמה אנשים. תהליך העבודה שלי לא שכלי, אלא משהו מדטיטיבי, כשאני לא יודע מה יצא בסוף".

"הבעיה של הלומי הקרב ידועה יותר מ-40 שנה  וקשיות העורף מטעם משרד הביטחון איננה בגדר סוד", גליקמן מגיב על הסערה בימים אלה סביב הנושא ורומז לקשיים שהיו מנת חלקו. "הם מתישים אנשים כל השנים ומה שמפרסמים על שינוי הגישה היא זריית חול בעיניים".

גדעון סער, החדרתי בתערוכה בין שלושת "שכניו" מפרדס-חנה-כרכור, מציג ציורי קורונה תוך מחאה על מה שהוא רואה כהתעלמות מהאמנות הפלסטית. הציור מביא לו מזור מפגעי הלם הקרב. "כשאני מצייר, אני פשוט לא כאן", הוא מבהיר.

סער, 69, לחם במלחמת יום כיפור בסיני, כחייל סדיר בסיירת שקד. "הייתי בכוח הפורץ עם אריק שרון, שצלח על דעת עצמו את התעלה אל הגדה המערבית  כדי לחסום את האספקה של המצרים לכוחותיהם בסיני. נסענו בחולות על ציר עכביש וכשהגענו לאגם המר, נקלענו למארב מטורף של המצרים. 11 לוחמים שלנו נפלו שם, כולל המ"פ. גופנית, כביכול יצאתי שלם מהקרבות שם, אבל משהו קורה ללוחם בתוכו תוך כדי תופת הקרבות, כשחבריו נופלים לידו וסביבו.

"33 שנה לא ידעתי להגדיר מה שקרה לי עד שפגשתי חבר מהמלחמה. כשהוא סיפר את מה שעבר עליו מאז וקרא לזה הלם קרב, מצאתי את עצמי בתוך התמונה".

סער למד כלכלה אחרי המלחמה ההיא והצטרף לעסק משפחתי בענף ההנעלה. והציור? - "כבר בגיל 12 עשיתי תערוכה בבית והזמנתי את השכנים לראות אותה. בשנים ההן המשכתי לצייר עד שהעניין שלי בכך דעך לגמרי".

לימים הוא נפגש עם חבריו בפעילות של ארגון נכי צה"ל, במסגרת סדנת טיפול בהלם קרב באמצעות אמנות. מאז הם השתתפו בתערוכות וציוריהם אף הוצגו בחו"ל. התערוכה הנוכחית, הוא אומר, היא בהשפעה ישירה של תקופת הקורונה, ש"בה העיסוק באמנות נתן לנו כוחות".

מה הציפיות שלך מהתערוכה? "שום דבר. כשאנחנו עושים תערוכה, זה בשביל הכיף. גם אם לא יקנו את הציורים שלי, לא קרה כלום. אני חי את ההווה והולך ליהנות מהרגע".

איב ענן הוא אדריכל במקצועו, מה שמשתקף בדבריו על חלקו בתערוכה: "אני מציג עבודה בשחור-לבן, שבה 12 חלקים, המייצגים 12 צדדים של הקורונה, כשהכל יחד הוא עיבוד גרפי של תריס סגור בנוה צדק. הדברים לא מוחשיים וצריך טיפה לחשוב. הכל מינימליסטי בשחור-לבן".

אם ענן זכור לכם מניין שהוא, כנראה צפיתם בו בעונה החמישית של "מאסטר שף". בסטודיו שלו בכרכור ענן מעביר גם סדנאות בישול. הוא בן 63 ומבטאו הצרפתי מסגיר את מוצאו. בגיל 20 עלה ארצה מתוך ציונות, שאליה הגיע מתוך התנכלויות אנטישמיות בילדותו.

ב-82', שנה לאחר סיום לימודיו בבצלאל, נפצע במלחמת לבנון, "שם אחזתי ויריתי לראשונה ברובה בבופור". את הלם הקרב חטף שני קילומטרים אחרי שער פאטמה. כשהוא מספר שהגיע לקרבות איב אחד ויצא משם איב אחר, נשנק קולו.

"עכשיו התערוכה היא הזדמנות לצאת קצת החוצה לאחר שהקורונה ביטלה לנו תערוכות", מציין ענן, שחמישה מפסליו מוצגים בכפר האולימפי בבייג'ין, "לשם מזמינים אותי כל שנתיים כאורח-כבוד".

מה אתה מצפה מהתערוכה שלכם? "שאולי הודות לה, יבינו יותר אותנו, הלומי הקרב".