ארטורו פרנצ'סקו אנדראה ג'ובני מריה בנדטי די קונטי מיקלאנג'לי היה דיווה. או פרימדונה. או טווס. ויש המוסיפים גם סגנו של השטן. חידתי, מכשף, גאון. כזה היה מגע אצבעותיו הארוכות באופן חריג על פני הקלידים של האיטלקי שהיה (אולי) גדול פסנתרני המאה ה־20. תעלומת בנדטי מיקלאנג'לי, שאפפה את עולם המוזיקה במשך ארבעה וחצי העשורים של הקריירה שלו, מוסיפה להטריד גם עתה, שניים וחצי עשורים לאחר מותו. סרט התעודה "מעבר לשלמות: ארטורו בנדטי מיקלאנג'לי", שהופק אשתקד בגרמניה לציון 100 שנים להולדת הפסנתרן, מנסה להכניס מעט סדר במורשת המטורללת שהותיר אחריו האיש הפלאי הזה.

לכאורה, הכל פועל נגד מטרות הסרט. שהרי בנדטי מיקלאנג'לי שנא את אולפן ההקלטות, ולכן לא נותרה אחריו שורה ארוכה של תקליטים מפוארים. למעשה, הפסנתרן המיזנתרופ לא ממש חיבב קהל, ולכן אף הרבה לבטל קונצרטים, בתדירות שלא הייתה מביישת אפילו את מריה קאלאס הקפריזית. ואם לומר את האמת, הוא אף לא השתגע על נגני התזמורות שבמחיצתם הופיע, ולכן איש מהמוזיקאים הללו, לבד מהמנצח, לא הורשה לשוחח עמו.

מול כל החבילה הנגטיבית הזו ניגש הבמאי דאג פרייר לפצח את החידה האנושית שמאחורי הפסנתר המכושף. וכאן המקום לשזור גם עדות אישית: כמי שנכח לפני עשרות שנים בשלושה קונצרטים של הפנומן, ניתן לפסוק שמדובר היה בלא פחות מחוויה הנצרבת בזיכרון לכל החיים.
איתרע מזלו של פרייר, והוא התלווה אל ההכנות לקראת קונצרט שנערך במינכן ב־1992, לציון יום הולדתו ה־80 של המנצח הרומני סרג'יו צ'יליבידקה, גם הוא דיווה לא קטנה. בנדטי מיקלאנג'לי הגיע למינכן כשהוא מלווה, כהרגלו, בשני פסנתרי סטנוויי האישיים שלו, שנעו עמו לכל מקום בעולם, וביחד עם מכוון הפסנתרים הקבוע שלו, שהיה היחיד בתבל, לבד מהאומן, שבכלל הורשה להתקרב לפסנתרי כנף אלה.

קורט גארבן, המפיק המוזיקלי של הפסנתרן, שהיה צמוד אליו מאז 1975, דאג כמובן לכל הפרטים שמסביב, כמו גם לכיבוי כל אותן אי־הבנות קטנות שמתעוררות תמיד כשטווס בסדר גודל של בנדטי מיקלאנג'לי פוסע אל תוך הזירה. הלה בחר לנגן בערב החגיגי את הפייבוריט שלו, הקונצ'רטו לפסנתר מאת מוריס רוול, ולכאורה הכל התנהל על מי מנוחות.

אלא שבאמצע הקונצ'רטו, כאילו סתם כך, השתנתה מעט התאורה בצדו הימני של הסטנוויי. מן הסתם, טעות זעירה של התאורן. הפסנתרן הרגזן דווקא הבליג על המכשלה הזוטרית הזו (שש שנים קודם לכן, בציריך, הוא נטש קונצרט באמצע, משום שמישהו פתח חלון צדדי), אבל לאחר תשואות החן חן של הקהל, הגיעה עת הקטסטרופה. המפיק הנאמן (ששוקד בימים אלה על פרסום כרך שני של זיכרונותיו מהעבודה מול האיטלקי האלוהי) פוטר בו במקום; הטייפים שתיעדו את ההופעה הושמדו לאלתר, ומובן שגם הסרט שאותו הכין פרייר ביש המזל נידון לגניזה.

מסכת האירועים סביב המופע ההוא במינכן משמשת כמסגרת יעילה העוטפת סרט בן 100 דקות, שמצדיע לגאוניותו הסתומה של בנדטי מיקלאנג'לי. כל זאת, תוך שהוא מגולל פרקים מטלטלות חייו של הפסנתרן, ששימש גם כטייס בקרבות מלחמת העולם השנייה ונהג להשתתף במרוצי מכוניות של מקצוענים, כשהוא נוהג בפרארי הפרטית שלו. 27 שנה לאחר גניזת הסרט על אודות הקונצרט במינכן, שב פרייר אל חומרי הגלם מאותה ההרפתקה, ומקים אותם לתחייה. למרבה הצער, פרייר נפטר לפני תום עבודות העריכה של "מעבר לשלמות", שאותן השלים עורך הסרט סירטוס ג'יי דרהר.

לבד משורה ארוכה של קוריוזים משונים הקשורים בחיי הפסנתרן, ולמעשה כנגד כל הסיכויים המוקדמים, מצליח "מעבר לשלמות" להגניב יותר מסתם מבט רכילותי אל עומקיה של החוויה האומנותית שבנדטי מיקלאנג'לי סיפק לעולם לאורכה של המחצית השנייה של המאה הקודמת, וזו כבר נקודה חשובה לזכותו של הסרט.

בנדטי מיקלאנג'לי (צילום: Kirill Serebrennikov)
בנדטי מיקלאנג'לי (צילום: Kirill Serebrennikov)

"מעבר לשלמות", כך נראה, הינו הבולט בסרטי פסטיבל "אפוס", שמהדורתו ה־12 במספר תיפתח לקהל הרחב בהקרנות שייערכו ממחר בסינמטק תל אביב, והחל מיום רביעי הקרוב יורחבו גם למוזיאון תל אביב. הרפרטואר כולל השנה 30 סרטים בינלאומיים חדשים, וכן תריסר סרטים ישראליים בהקרנות חוזרות, שכולם עוסקים בהיבטים מגוונים של היצירה האומנותית - תיאטרון, מוזיקה, קולנוע, אדריכלות, ספרות, ציור, מיצג ומחול.

בקיץ 2017 נעצר קיריל סרברניקוב - במאי סרטים, תיאטרון ואופרה נערץ - באשמת מעילה בכספי מרכז התרבות על שם גוגול במוסקבה. סרברניקוב, שגילה עמדה פומבית אמיצה כנגד סיפוח חצי האי קרים בידי ממשל פוטין, שילם על כך את המחיר הכבד בעצם המעצר שלו. שנה מאוחר יותר, בעודו שרוי תחת מגבלות התנועה החמורות שהוטלו עליו, החלו צילומי "לביים בשלט רחוק", המתמקד בתהליך הסבוך העובר על העציר העסוק בבימוי עכשווי לאופרה של מוצרט "כך עושות כולן". כידוע, נוברת עלילת האופרה, כשהיא עוטה כפפות מיזוגיניות, בסוגיה נצחית כמו נאמנותן המפוקפקת של הנשים.

"לביים בשלט רחוק" עוקב בפירוט רב אחר האופן שבו סרברניקוב מעצב על הבמה של בית האופרה בציריך את תעלוליו המוזיקליים של מוצרט. וסרברניקוב בכלל מצוי באותה העת במעצר בית במוסקבה. אז איך זה מתנהל? ובכן, בווידיאו. הבמאי העצור יושב בסלון דירתו ברוסיה ומעביר בסקייפ הוראות לשווייץ. בסיומו של כל יום חזרות, הנערכות תחת פיקוחו מקרוב של עוזרו הנאמן מימי עבודתם המשותפת ברוסיה, מקבל הבמאי אל המחשב שלו את הטייפים המנציחים את האופן שבו בוצעו הוראות השלט רחוק שלו. וכך, בתהליך אטי, נרקם על הבמה בציריך חיזיון מורכב, מרתק, המשלב הופעות במה אקסצנטריות לעתים - ברוטאליות, ליריות עם גוון אפלולי, ואף מחול בעירום - ביחד עם קליפים של וידיאו ארט ואנימציה ממוחשבת. מובן שהחבילה האומנותית הזו כלל אינה מזכירה הפקות מסורתיות של "כך עושות כולן", שהיא להיט מוכר בבתי האופרה, אבל בוודאי שלא בלבוש שמתקין לה האיש הכלוא ברוסיה.

סרברניקוב, בעל תואר בפיזיקה ועבר עשיר בבימוי וידיאו ופרסומות, עשה לעצמו שם עולמי בזכות כמה סרטים עלילתיים בלתי שגרתיים, כמו "לגלם את הקורבן" המחוכם, "סטודנט" המאתגר את החברה הרוסית הפוסט־קומוניסטית, ו"קיץ", המתרפק על סצינת הרוק שפרחה בלנינגרד בשנות ה־80, עם עלייתו לשלטון של גורבצ'וב. כולם סרטים שנחשפו לעולם בפסטיבלי קאן השונים.

"לביים בשלט רחוק" מקפיד לדלג לא רק בין האסיר במוסקבה לבין פרצי הדמיון שלו, כפי שהם מתעצבים והולכים הרחק הרחק שם בציריך, אלא גם בין העשייה האומנותית מרוממת הרוח לבין אפרוריות היומיום, שמתבטאת בסחבת משפטית בכל הקשור להאשמות הפליליות כנגד היוצר הרב־תחומי. הקטיעה הגסה של החזרות על האופרה, לשם דיווחים חדשותיים מבית המשפט, יוצרת הנגדה עם היבטים קפקאיים למדי. ואגב כך, לפני מספר חודשים הסתיים סוף־סוף במוסקבה משפטו של היוצר. הוא נידון לשלוש שנות מאסר על תנאי.

לביים בשלט רחוק (צילום: Amici della Musica Arezzo)
לביים בשלט רחוק (צילום: Amici della Musica Arezzo)

זמן קצר לפני מותו הסכים עטר עבאס להתייצב אל מול עדשות מסרטתו של הבמאי קאמי פאקדל, ולגולל את תמצית דעתו האישית על נפתולי הקריירה האומנותית העשירה שלו, שהתמתחה על פני שישה עשורים, שבהם נסק למעמד־על של אחד מצלמי הסטילס המובילים בעולם. התוצאה: סרט בשם "עבאס נפרד מעבאס"

עבאס נולד במזרח איראן ב־1944, ואת ראשית תהילתו הבינלאומית צבר עם הפצת תמונותיו האקספרסיביות, שהנציחו את המהפכה העממית (ומאוחר יותר האסלאמית) כנגד משטר השאה, שהתחוללה במולדתו בשלהי שנות ה־70. הסצינות שעבאס השכיל ללכוד במצלמתו - זעם, התלהבות המון, קנאות דתית, אכזריות משטרתית, ייאוש עממי - נפוצו בזמן אמת במגזינים החדשותיים במערב, ולאחר מכן, בשלהי 1980, ראה אור אלבום התצלומים הראשון שלו, שהודפס בצרפת, שאליה עקרו הצלם ובני משפחתו.

מאז הספיק עבאס לחרוש את תבל ומלואה, מבנגלדש ועד עזה, מצפון אירלנד ועד מקסיקו. ולהוציא לאור עוד 20 אלבומי תצלומים, כולם בגוני שחור־לבן, שביססו את מעמדו הבכיר. כשהוא כבר חולה במחלה שממנה לא יחלים, מסכם עבאס בסרט הזה את מכלול תרומתו האסתטית, וכמו מקטלג אותה תחת עשרה ראשי פרקים טעונים: אלימות, קנאות, השפלה, כאב, כאוס, נלעגות, רוחניות, יופי, עצבות והתכנסות לחיים פרטיים.

מקרית, אך מאוד אופיינית, היא העובדה שהצילום הראשון שאותו עבאס מנתח בסרט (תחת ראש הפרק "אלימות") מציג את משה דיין, לשעבר שר הביטחון, ביחד עם כמה חברי המטה הכללי הצה"לי, כשהם מתבוננים מבעד לחרך הצצה באחד המעוזים בסיני, בנעשה בשדות הקטל של מלחמת 73'. אחד ממעברי הגבולות ברצועת עזה תורם לדיון של עבאס בתת־הפרק העוסק בהשפלת האדם, ואילו מולא שיעי ורב יהודי מדגמנים אצלו ערכים של רוחניות. שבוע לאחר תום צילומי הסרט, עבאס הלך לעולמו.