סביר להניח שלפני כמה חודשים גם אתם העברתם בוואטסאפ סרטון שבו דיבוב מצחיק, עוקצני ואקטואלי לקטע מהסרט "היפה והחיה", המתייחס לבלבול ששרר בארץ בתקופת הסגר הראשון. כמו תמיד במקרים כאלה, העברתם הלאה את הסרטון בלי לדעת מה מקורו ומי היוצר שעומד מאחוריו.

כמוכם עשו עוד רבים, וכמה שבועות אחרי שהפך לוויראלי בישראל, תורגם הסרטון, המסרים שלו הותאמו לדוברי האנגלית, והוא הגיע למיליוני  צפיות, שהפכו את היוצרת שרון לוקסנבורג לאחת המרואיינות המבוקשות בערוצי הטלוויזיה הבינלאומיים. היא קיבלה פניות מה־BBC, מה"דיילי מייל", ומ"אל־איי טיימס" ונעשו עליה כתבות גם בקוריאה הדרומית, תאילנד והודו. "אפילו אוזכרנו בתוכנית חדשות שלא הצלחתי לזהות את השפה שבה דיברו", היא אומרת בחיוך. "באחד הראיונות הראשונים שלי לתוכנית ששודרה בניו יורק, לא הבנתי את סדר הגודל של הדבר הזה, ועליתי לזום בפיג'מה וללא איפור".

בעקבות הסרטון המוצלח יצרה לוקסנבורג בשיתוף עם המדבבים מירי זהבי ועודד סנדטש סרטוני קורונה הומוריסטיים נוספים, בהשראת דיסני, שגם הם שברו את הרשת. הסרטון של אנה ואלזה, למשל, הגיע ל־16 מיליון צפיות. "מכיוון שלא היה לי מושג שזה יהיה כל כך ויראלי, בסרטון הראשון אפילו לא היו קרדיטים למשתתפים", היא מספרת. "במיליון הראשון הייתי המומה, כשהמספרים עלו ל־20 מיליון, לא ידעתי איך להגיב. אלה מספרים שלא חלמתי עליהם, גם בחלומות הוורודים ביותר שלי".

אני אשאל את השאלה הפולנית המתבקשת, רואים מזה כסף?
"לא, מכיוון שהזכויות שייכות לדיסני. כל הראיונות זה טוב ויפה, אבל אם את לא מניעה את המומנטום למשהו קונקרטי, לא תראי מזה שום דבר. זאת אומרת, כדי להפוך לרווחית אני צריכה למנף את ההצלחה. מה שכן, ההצלחה של הסרטונים גרמה לי להחליט שאני רוצה להמשיך ליצור תוכן וירטואלי. כרגע אני עובדת על שני תסריטים לסרטי אנימציה באנגלית שאני שואפת למכור בחו"ל".

למה דווקא דיסני?
"הקורונה הייתה דבר קטסטרופלי בהתחלה, וכקומיקאית הדרך שלי להתמודד עם פאניקה היא בעזרת הומור. בפורים בשנה שעברה, ממש לפני שהמדינה נסגרה, עשיתי ערב דיסני עם חברות ומשם הכל התגלגל. סרטי דיסני הם תופעה עולמית נוסטלגית שזכורה לטובה, ומאוד כיף להשתמש בהם נקודתית, כי העלילה וייצוג הדמויות הם חד־ממדיים. היה חשוב לי להצחיק ולשמח בתקופה הקורונה, ולכן ניסיתי לשמור את המסרים מתונים יחסית. אולי אם לא הייתה מגיפה עולמית ודיכאון כללי, הייתי הולכת על כיוון מתריס יותר".

לוקסנבורג חושבת שאנימציה היא כלי מעולה להומור, אבל גם להעברת מסרים ולביקורת חברתית. "באנימציה סולחים הרבה יותר בקלות לדמויות מצוירות ולמה שיש להן לומר", היא מסבירה. "הן יכולות לנבל את הפה, להעביר ביקורת חברתית, ולהגיד דברים שסותרים את תפיסת עולמו של הצופה, בלי שהוא ייכנס למגננה. הדמויות יכולות להגיד דברים שהצופה לא בהכרח מסכים איתם או סותרות את תפיסת העולם שלו".

הערב האחרון

אל תיתנו להצלחה הפנומנלית של לוקסנבורג (33) להטעות אתכם. גם היא לא מתייחסת לראיונות הנוצצים שנערכים איתה כאל דבר מובן מאליו, בטח שלא אחרי שנים של דשדוש בתעשייה עם ניסיון מתסכל לפרוץ את המחסומים שניצבים בפני מרבית האומנים הישראלים בתחילת דרכם. "למדתי שבמקצוע הזה את חייבת ליזום ואסור לך לחכות שדברים יגיעו עד לפתח ביתך", היא אומרת. "אי אפשר ללכת לאינסוף אודישנים, לכתת רגליים ולהמתין שמישהו ייתן לך תפקיד, לפעמים זה לוקח המון זמן ולפעמים זה גם לא קורה בכלל".

התחלת כשחקנית, זה היה החלום הגדול שלך?
"ממש לא. לא רציתי להיות בפרונט. החלום הגדול שלי היה ללמוד תסריטאות בסם שפיגל, אבל לא קיבלו אותי. ניסיתי פעמיים להתקבל ונפלתי בשלב הראיון. יכול להיות שראו שאני בלונדינית אז קיבלו את זה פחות בטוב, באמת אין לי סיבה. אחרי הצבא חברים אמרו לי: לכי, תטיילי קודם. אבל אני לא רציתי הודו אלא לעשות משהו עם עצמי. אחר כך רציתי להיות כותבת ב'ארץ נהדרת' ולשם כיוונתי. ומכיוון שהיה קשה להתקבל גם לחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב, התפשרתי על לימודי תיאטרון באוניברסיטה. זה הכל, שום חיידק במה".

את המשפט על הבלונד היא אומרת ספק בצחוק ספק בציניות. כבר הספיקה ללמוד לא רק שצריך מרפקים בעולם הזה, אלא גם שהפרגון הישראלי הוא לא מובן מאליו. "הרגשתי שאנחנו מקבלים יחס רק אחרי שהצלחנו מאוד בחו"ל", היא אומרת. "אחרי כל כך הרבה שנים שניסיתי לפרוץ תקרות זכוכית במקצוע הזה, אני מרגישה שלא נותנים פה מספיק צ'אנסים, שצריך הרבה קשרים ופרוטקציות וחבל, כי יש בישראל יוצרים ואומנים מאוד מוכשרים שלא תמיד מקבלים את ההזדמנות, בעיקר בתחום הדיבוב".

לפני פרוץ הקורונה החליטה לוקסנבורג שהיא מנסה להיכנס לעסקי הדיבוב בטלוויזיה ובסרטים. "יצאתי עם מישהו מהתחום והבנתי שזה משהו שאני טובה בו", היא מספרת, "עשיתי הרבה קורסים בדיבוב, אבל כל הזמן אמרו לי שזה תחום קטן, עמוס בפרוטקציות וממש קשה לתת דריסת רגל, אפילו קשה יותר מרדיו. אבל בכל זאת לא נתתי לאיש לייאש אותי, אני מאמינה בעצמי וידעתי שאני טובה. לצערי הרב לא הצלחתי להתברג פנימה, למרות שאני טובה ביצירת קשרים. לא הבנתי איך לפרוץ את המחסום, וזה היה הטריגר שבו הבנתי שאני צריכה ליצור כדי להצליח".

שרון לוקסנבורג (צילום: ZOHAR ANKAVA)
שרון לוקסנבורג (צילום: ZOHAR ANKAVA)

למי שבכל זאת מצלצל שמה של לוקסנבורג בזיכרון, זה אולי מכיוון שבמשך כמעט חמש שנים היא חרשה את במות מועדוני הסטנד־אפ בתל אביב. "למרות שלא ממש נמשכתי לבמה, אחרי שסיימתי את האוניברסיטה התחלתי לעשות סטנד־אפ", היא מספרת. "הרגשתי שאני צריכה להתחיל במשהו כדי להתגלגל. הייתי בדומינו גרוס תקופה קצרה ומשם עברתי לקאמל קומדי קלאב ולהופעות על בסיס שבועי בברים בתל אביב".

בתקופה שלוקסנבורג החלה לעשות סטנד־אפ, כמעט לא היו נשים בתחום. "היום התחום יחסית פורח ויש הרבה נשים וזה מבורך, אבל לפני עשור זה היה תחום גברי ואגרסיבי, שאם אין לך את היכולת לספוג הערות מיניות או על המראה שלך, את לא יכולה להתקיים בו", היא אומרת. "היית צריכה לדעת להכיל. המועדונים מנוהלים על ידי גברים, ותמיד תהיה עדיפות לגברים, ולא משנה מה יגידו. לא כי נשים לא משקיעות או רוצות או מנסות. זה בולשיט. בליין־אפ של המופעים שהשתתפתי בהם, היינו תמיד גג שתי נשים על תקן אפליה מתקנת, אף פעם לא היו יותר".

הרגשת שהצרו את דרכייך באופן אישי?
"נתקלתי בזה, חד־משמעית. החומות הן לא משהו שנאמר לך במפורש, אלא תמיד בסאב־טקסט של העניין. אומרים לך קודם תשתפשפי פה ופה ואחר כך תחזרי אלינו. נותנים לך כל מיני התניות כאלה שאת עדיין לא מספיק טובה, וגם אז עושים לך טובה שנותנים לך משהו. אני זוכרת שהיה מישהו בקומדי קלאב שלא היה עונה לי כשהייתי מתקשרת אליו. אחרי שביררתי את פשר הדבר אמרו לי 'הוא אוהב שרודפים אחריו'".

בשנה שעברה התפרסם תחקיר על אונס והטרדות מיניות בעולם הסטנד־אפ. איפה את בסיפור הזה?
"היו הרבה מקרים, את חלקם הדחקתי. יש לי הרבה סיפורים של הורדות מכנסיים".

מה זאת אומרת?
"גברים שם אוהבים לשים אותך בסיטואציה שבה אין לך לאן ללכת, לקבוע עובדה ולהוריד את המכנסיים. בפעם הראשונה נתקלתי בזה לפני שהתחלתי להופיע. פעם אחת זה קרה במסיבת יום ההולדת שלי. בתחום הסטנד־אפ יש הרבה גסויות ואווירה משוחררת, וקל לזלוג להערות שהן לא במקום. ולי עוד יש עור יחסית עבה וצריך להגיד משהו נוראי כדי שזה לא ישעשע אותי. יש נשים שהן פחות קשוחות שמגיעות לעולם הזה, וזו בפירוש טראומה עבורן".

רגע לפני שפרשה מהתחום הקימה לוקסנבורג ליין של בנות בקפה ביאליק התל אביבי. קראו לו "ערב הסטנד־אפ הנשי האחרון". "הרגשתי הרבה יותר בנוח להופיע רק עם נשים, כי אין מלחמות אגו על מי מופיעה ראשונה ומי אחרונה, וכולן עוזרות עם ציוד ותאורה", היא מספרת. "עם גברים זה לא היה ככה, וזה היה סיוט".

300 שקל לאולפן

יוצרת הרשת המוכשרת היא בתו של איש העסקים יעקב לוקסנבורג, בעל השליטה בחברת לפידות העוסקת בקידוחי נפט, זכיין היצרנית סמסונג וכיום גם מבעלי אפריקה־ישראל. "תמיד ידעתי שהוא איש מצליח, אבל אני מודה שלא ממש הבנתי מה הוא עושה", היא מספרת. "אמא שלי מורה לאומנות ואני הלכתי בדרכה, למדתי בבית ספר יסודי אומנות וציור ושם הרגשתי הכי נוח".

לבית המבוסס שבו גדלה לא ייחסה מעולם חשיבות, והיא מספרת שלא הייתה ציפייה ממנה להמשיך בדרכו של אביה בעולם העסקים, ושהמשפחה מפרגנת לעיסוק באומנות. "אף פעם לא אהבתי לדבר על מה יש לי או על מה אין לי", היא אומרת. "העובדה שאני באה מבית מבוסס נתנה לי קצת שקט, במיוחד בתקופת הקורונה שהייתה לא פשוטה. למרות שאני מתפרנסת מעבודות פרילנס של עריכת וידיאו, ההורים קצת עזרו. את הסרטונים של דיסני עשיתי באפס תקציב, שילמתי רק 300 שקל לאולפן על ההקלטות. השקעה מינימלית. אוהבים לדבר פה על הצלחה בזכות, זה משהו שמאוד ייחודי לישראל, אבל אני מרגישה שלי קשה לפרוץ פה, בניגוד למה שכולם חושבים".  

מפגש שלה לפני שלוש שנים עם אחד מיוצרי הרשת המצליחים בישראל, תום טרגר (מיוצרי "סרט אפס" - ט"ל), הפך את חייה לחלוטין: "תום אמר לי: מה את עושה, למה את מבזבזת את עצמך ומופיעה מול שלושה אנשים בבר שבור? וכך הוא לקח אותי יד ביד ולימד אותי איך יוצרים דברים ויראליים ברשת. עשינו כמה סרטונים לדוגמה, ותוך זמן קצר כבר זיהו אותי ברחוב".

לוקסנבורג, ששירתה כמפקדת יחידת ההסרטה בחיל האוויר והיא בעלת ידע מוקדם בעריכה, פתחה עמוד בפייסבוק בשם "מה הדיבוב?", שאליו העלתה סרטונים פארודיים שעסקו בעיקר בקאברים לפתיחים של סדרות מצוירות ביפנית שתורגמו לעברית: "זה לא כל כך עניין הרבה אנשים בארץ, מכיוון שזה היה קצת נישתי ולגיקים ומעריצים בלבד, אבל רכשתי שם ניסיון נוסף בז'אנר וכבר היה לי אולפן שעבדתי איתו, מה שהפך את כל יצירת סרטי הקורונה לקלה הרבה יותר".

השלב הבא היה יצירת סדרת סרטוני הווידיאו הוויראליים "שרון צועקת על דברים", שהעמידו אותה בשורה הראשונה עם יוצרי תוכן עתירי צפיות ביו־טיוב. ב"שרון צועקת על דברים" היא הוציאה הכל, סרטוני היו־טיוב ההומוריסטיים פגעו כמעט בכל נושא רגיש - פמיניזם, פוליטיקה, תכנים אקטואליים "וכל מה שהרגיז אותי", לדבריה. "אחרי חמש שנים שבהן חרשתי במות ואף אחד לא ידע מי אני, בעקבות הסרטונים האלה כבר זיהו אותי ברחוב ואז הבנתי כמה כוח יש למדיום הזה".

כתבה ב''דיילי מייל'' על הסרטונים (צילום: צילום מסך)
כתבה ב''דיילי מייל'' על הסרטונים (צילום: צילום מסך)

עד כמה עצרת את עצמך מלהביע עמדה בנושאים נפיצים?
"אם בסטנד־אפ עשיתי המון פשרות וניסיתי לרצות, ב'שרון צועקת על דברים' לא הייתה לי ולו פשרה אחת. הבנתי שאני עושה משהו שפוגע בול במטרה, שיש לו אימפקט. בסופו של דבר, אני חושבת שכולם רוצים ליצור משהו שיראו אותו, ליצור משהו משלך שיש לו השפעה תודעתית מחשבתית, שיכול לגרום לשינוי תפיסה. עשיתי סרטונים שנויים במחלוקת על ריטלין, על ברית מילה, וזה לפעמים מראה למישהו משהו אחר שאולי הוא לא חשב עליו".

כמה תגובות נאצה קיבלת?
"האמת שכמות הקללות שקיבלתי היא בלתי נתפסת. אפילו באחד מסרטוני דיסני. אנשים לא הבינו נכון את אחד המשפטים שנכתבו על בני ברק, שהייתה סגורה, וכתבו לי בתגובות שאני אנטישמית. המסר שלי לצערי קצת התפספס שם בגרסה העברית".

פרובוקטיבית לתקופות

ההצלחה של הסרטונים בעברית, גדולה ככל שתהיה, לא הגיעה לממדים של סרטוני הקאבר של דיסני. "אנשים פנו אליי אחרי שראו את 'בת הים הקטנה' בעברית, ואמרו לי שכדאי לי לתרגם את זה לאנגלית", היא אומרת. "הייתי ממש צריכה לדייק את הבדיחות בעולם התוכן של הקורונה בחו"ל, אבל פתאום הבנתי את הכוח שיש לשפה האנגלית, את הכוח שיש ליצירה שהיא בשפה בינלאומית, שלא ניתן להשוותו לשום הצלחה אחרת. זו הסיבה שאני מכוונת את סדרות האנימציה שאני כותבת כרגע ישירות לחו"ל. בשנה האחרונה הייתה לי יכולת להיווכח לאן יצירה בעברית יכולה להגיע, לעומת יצירה באנגלית".

יכול להיות שבעקבות הסרטונים והסטנד־אפ חושבים בטעות שאת מאוד פרובוקטיבית?
"אני פרובוקטיבית לתקופות. הייתה תקופה שהיה לי שיער ורוד, אז אולי זו הייתה הסיבה לתדמית הזו. אבל זה המון אנרגיה לשים את עצמך שם".

לוקסנבורג מעידה על עצמה שהייתה ילדה מאוד ביישנית: "בבית הספר היסודי לא הייתי מצביעה בכיתה ובקושי מדברת". היא מספרת שהוריה אמרו לה שעליה לעבוד על עצמה מבחינה חברתית, וכך היה: "אני זוכרת שיום אחד הלכתי לבית הספר ואחר הילדים קילל אותי ואמר לי משהו על הגובה שלי, ובפעם הראשונה בחיי עניתי לו. לא רק שלא קרה לי כלום, אלא שגם תקופה מסוימת אפילו הייתי עונה יותר מדי. שם החלה המטמורפוזה והמהפך מבחינתי מגולם לפרפר. בישראל את לא יכולה להיות ביישנית, דורסים אותך. את חייבת להילחם, אחרת ירמסו אותך".

למה בעצם לא לפרוץ דרך תוכניות ריאליטי?
"הציעו לי המון תוכניות ריאליטי לאורך השנים ותמיד אמרתי לא. בתקופה שעשיתי את 'שרון צועקת' כל הזמן פנו אליי, ותמיד היה לי את השיקול הזה לומר כן ואולי לקוות שזו תהיה נקודת הפריצה שלי, לקבל בה את החשיפה שאני רוצה, ואולי אפילו גם כסף. מצד שני, יש את הפחד לא לדעת איך תצאי בעריכה, לשים את עצמך במקום חסר שליטה לגמרי שעשוי להשפיע על התדמית שלך, אולי אפילו לרעה. זה לתת כוח למישהו שאני לא יודעת אם הוא בעדי או לא, וזה משהו שלא הצלחתי להתגבר עליו".

אם חס וחלילה יהיה עוד גל קורונה, יהיו סרטונים נוספים?
"אני חושבת שקצת מיציתי את זה. אני תמיד בעד ללכת עם הלב ולא לעשות דברים בכוח, כי זה משפיע על האיכות שלהם בסופו של דבר".
ובכל זאת, אולי שברת איזשהו מחסום.

"אני מקווה. לא חשבתי על מיליונים ואני מקווה שבפעם הבאה שאגיע לכאלה מספרים זה יהיה עם יצירה מקורית שלי ולא קאבר, שאומנם היה טקסט מקורי אבל עדיין זה דיסני. כך או כך אני מרגישה שעוד לא ויתרתי על החלום שלי בתחום הדיבוב. זה חלום שאני מאוד רוצה להגשים ואשמח לפרוץ גם את המחסום הזה".

היית חוזרת לסטנד־אפ?
"ממש לא. אני מרגישה שאני יכולה להגיע ליעדים יותר משמעותיים דרך המדיה, בין שזה למכור סדרה לנטפליקס או להגיע למיליונים של אנשים ולא מול קהל של עשרות. קשה מאוד להוציא אנשים מהבית, אז הבאתי הכל אליהם בקליק".