"...כמו מתוך השאול
זה עולה עכשיו, כלום לא עוזר
כמו בשעת מחול
זה תופס אותך, ומסחרר
במערבולת של דממה וזעקות שותקות
של הסיוט ששוב חוזר
וזוכר..."

בשנה השנייה ב"רימון", הוטלה עליה משימה: לכתוב שיר על פחד. מיטל כתבה את "בעיניים עצומות", שבית ממנו מובא כאן. לא על הפחד שלה אלא על הפחד שלצדו היא חיה, זה שמטיל צל על חייה ומטלטל את האיש שלה. קרעי נשמה השאיר נחום לאמור־פרידמן בשטחים ובלבנון.

איציק שאלתיאל שב אבוד ממלחמת יום הכיפורים אל שוש. ידה האוחזת בו משתה אותו מסיוטי לילותיו. "להשגיח על הלום קרב", אמרה לי, "זה כמו להשגיח על תינוק". ימים לאחר פגישתנו לפני כארבע שנים מתה על משמרת אהובה.

איציק שאלתיאל, הלום קרב (צילום: יוסי אלוני)
איציק שאלתיאל, הלום קרב (צילום: יוסי אלוני)


הם במעגל העוטף. לא במוקד הכאב אך בטווח גלי ההדף שלו. איציק סעידיאן הזניק את הלומי הקרב לכותרות, בני משפחותיהם נותרו בשקיפותם. נשאים דוממים של התוגה. נווטים דרוכים בשדות מוקשים. לא לדרוך, לא לטרוק, לא לצעוק, לא לגרור, כל מה שמכונה במילון הטיפולי "טריגרים". המולת היומיום שתחזיר את יקיריהם אל התופת. איך מתנהלים בחברת אהוב ששב כבוי מהאש? איך מחבקים אב יקר שזעם ורידי מחלחל בו?

הן שתיים משני צדדיו של קו התפר. שירז גרינבאום (42) גרה בדירה קטנה ומקסימה בעיר העובדים הזרים בדרום תל אביב, צלמת, עורכת ספרי אומנות ופעילה חברתית. בשמת סלע (48) חיה בעלי שבמטה בנימין, אם לשבעה, בוגרת הרב־תחומי במדעי החברה באוניברסיטת אריאל. העובדה שהן בנות לאבות שחזרו פגועים מהחווה הסינית פורמת את התפר ומייצרת אהבה. כינויים כ"ממוש" ו"קוקי", נשיקות קטנות ששירז מפריחה למסך שממנו נשקפת בשמת.

הן דור שני להלם קרב. לא הכירו אבות כפי שאבות צריכים להיות. שירז נולדה כשש שנים לאחר המלחמה. לבשמת מלאו שלושה חודשים כשאביה מנחם מטוס יצא לפגוש גיהינום. מסיפורי המשפחה היא יודעת ששב "סגור, מבולבל, חרד מהמלחמה הבאה". מיד אחרי המלחמה פנה לטיפול, אך אז לא הבינו הרבה "והכל נעשה ליד". והמשיכו לקרוא לו למילואים וכל מעטפה חומה החזירה אל הבלהה. כשניסו לגייסו למלחמת לבנון הראשונה, סירב. אמר שאינו יכול עוד. רק 19 שנה אחרי אותו יום כיפורים התחיל לקבל טיפול.

מתי הרגשת שמשהו לא בסדר איתו?
"כל הזמן הרגשתי אבא לא מתפקד. נולדתי וגדלתי בקיבוץ טירת צבי, ראיתי אבות אחרים והיה לי למי להשוות".

לאיזה סוג אבהות בכל זאת היה מסוגל?
"אבא נוכח־נפקד. בבית בגופו אבל אני צריכה לעזור לו, לדאוג לו. לא הכרתי אבא שמייעץ, שמכיל, שמכוון".

מגדלור חייה היה אמא לבנה, "לבה" משום שהיא בעלת לב. לא רק שבעלה היה תלוי בה, היא החזיקה את הילדים ולימדה אותם לדבר על הכל.
מיכאל, אביה של שירז, היה בסיירת "שקד" ושב הביתה מפורר. כדי להרכיב מחדש את חלקיו יצא לארצות הברית. כעבור כמה שנים חזר במצב טוב יותר, הכיר את אסתר והתחתן. למראית עין התנהלו חייו "בסדר", אך שירז זוכרת קן פרוץ. אלכוהול וכאוס. אביה היה תאורן על סטים של קולנוע ורוב הזמן נעדר מהבית. כשהייתה בת 9 התגרשו הוריה. היא עברה עם אמה לזכרון יעקב והקשר עם אביה נגדע. מטקסיה בבית הספר נפקדו עיניו.

בגיל 16 הלכה עם אמא לבקר את אבא ומצאה חורבה. בדמעות שוטפות ובמילים בולמוסיות סיפר על חולות, חברים וסיירת: "לא הבנתי למה מתקשר המופע הכאוטי הזה". הקשר עם אבא שוב התאדה ושוב התחדש: "הבנתי שאם לא אהיה מחוברת אליו, לא אבין משהו על עצמי". היא הייתה בת 25 כשהשמיע לה לראשונה סיפור מאורגן.

שירז מנדלבאום, בת לאב שחזר פגוע נפש מקרב החווה הסינית (צילום: יוסי אלוני)
שירז מנדלבאום, בת לאב שחזר פגוע נפש מקרב החווה הסינית (צילום: יוסי אלוני)


לקראת הפסקת האש בדרום נלכד בהתקפה קשה. איתו היה "ג'ינג'י", חברו הטוב סרוניל אדלשטיין. כשרוב הלוחמים שעטו למסתור, העריכו השניים שלא יספיקו להגיע. הם התחפרו תחת קומנדקר והקטיושה החטיאה אותם. אבל הרגה את השאר במסתור. יומיים של פינוי גופות עברו על מיכאל. מיד לאחר שובו אושפז באיכילוב.

שירז שמעה את אבא והידקה איתו את הקשר. הזמינה אותו ליום הולדתה, "אך הוא בא שיכור ועשה לי את פדיחת החיים". למחרת הודיע שפניו לגמילה. מדבריו הסיקה שהוא גם מטופל. הם עלו על דרך מהמורתית של בניית אמון. התאמצה לבטוח בו ולא תמיד הצליחה. חרדות כמו "שרק לא ייעלם לי הפעם", חצו לעתים את מוחה. היא עשתה היכרות עם מילים כ"הלם קרב", עם מוסדות כ"אגף השיקום", נצמדה אליו בתחנות שִחזור נשמתו: חידוש יחסים עם אחותו ופיוס עם גרושתו. "הוריי אינם יחד, אבל נולדה יכולת לתקשר", היא אומרת. היא עצמה עובדת עם אבא. מצלמת אותו והוא אישר לה לפרסם את התמונות. "אנחנו בקשר מאוד קרוב, עושים תיקון לשנים האבודות", היא אומרת.

בשמת, איזה סבא מקבלים ילדייך?
"הם מקבלים סבא כמו שאני קיבלתי אבא. הם למדו לא לפתח ציפיות, מבינים שאין לדעת אם יגיע לאירוע משפחתי קרוב. ברור להם שהוא אוהב אותם ומכין להם הפתעות, אבל לפעמים אפילו 'שלום' לא יאמר להם".

כשאביה התחיל לתבוע את משרד הביטחון, חשה שבגדו בה. הוא שגויס למלחמת ההתשה, שעשה חצי שנת מילואים לאחר מלחמת יום הכיפורים - הושלך כשביקש עזרה. "עד היום משרד הביטחון לא מכיר בנכותו", היא רוטנת, "שנה וחצי תיקו על שולחן הפקיד למרות ששופטת פסקה שיש החמרה במצבו".

ההכרה יכולה להיות פיצוי?
בשמת: "היא לא תחזיר לי ולאמא את כל השנים האלה, אבל היא יכולה להחזיר קצת כבוד, לאותת שהייתה סיבה לסבל הזה".

לפני 15 שנה דפקה שירז על דלתה של פרופ' זהבה סולומון ובפיה שאלה: "האם יש דור שני להלם קרב?". אשת בריאות הנפש אמרה שיש, אבל התופעה טרם נחקרה. שירז התחילה לעבוד. צללה לסרטי מלחמת יום הכיפורים ומלחמות אחרות כשמטרתה אחת: להקים קבוצה שתושיב באותו חדר בנים ובנות של הלומי קרב.

13 שנים נדרשו כדי ליצור את הפורום "להאיר את הבית". בעזרת המטפלים גבי בונוויט וגלי גורן־הולצברג ריכזה מידע על העברה בין־דורית והעלתה הזמנה למשתתפים. לפני שנה, ביום הזיכרון, ובלי שיכירו זו את זו פתחה גם בשמת פורום בפייסבוק, בשם "דור שני להלומי קרב". קבוצה שתעניק להם חיבוק ותאפשר לעבד חוויות: "הרגשנו שאנחנו יכולים להיות קול לאחים ולאחיות שלנו".
שתיהן זקוקות לכסף למימון פעילותן. מדגישות שהרפורמה שהכריז עליה שר הביטחון בני גנץ מכלילה משפחות לרבות ילדים עד גיל 30, אבל פוסחת על ילדי 73', "שגם הם זקוקים להחלמה".

מיטל ונחום לאמור־פרידמן הם זוג ציפורים עדינות כנף. היא מחברת שירים ומופיעה איתם. כמהה להנאות הכמעט מובנות מאליהן. לרקוד עם נחום שלה, לצאת איתו לפאב. נחום הוא איש רך דיבור. הבעתו מראה פנורמית של פנימיותו. מתעננת כשדיבורנו צולל אל אזור הקרביים. צרובים זה בעורה של זו נחום ומיטל. היא - מושפעת מ"משחקי הכס" - קראה לו "ירח וכוכבים שלי" וקעקעה על כתפה ירח וכוכבים. הוא הגיב ב"שמש חיי" והתקעקע בהתאם.

מיטל ונחום לאמור־פרידמן,  הלום קרב (צילום: יוסי אלוני)
מיטל ונחום לאמור־פרידמן, הלום קרב (צילום: יוסי אלוני)


ביום אחד באוגוסט 2005 כבתה השמש על נחום לאמור־פרידמן. שעות לפני שחטיבה מרחבית מנשה נמסרה לפלסטינים, חדרו למחנה צעירים מכפר סמוך. נוכח משמר צה"ל דילגו רובם החוצה. רק אחד המשיך לדהור לכיוון מגורי החיילים. לוחמי "עורב" שאגו "עצור" בשלוש שפות וירו באוויר. כשהגיע לטווח של 20 מטר ממנו, לחץ נחום על ההדק. התברר שלא קטל מחבל אלא צעיר שבא לגנוב מתכות מבניינים שננטשו בהתנתקות בשומרון. "זאת הייתה הפעם הראשונה שבה לקחתי חיים".

כמילואימניק עבר את מלחמת לבנון השנייה, צה"ל קרא לו שוב לסדיר, נחום נענה ושב לשטחים. מטען צד שארב לסיורו בשכם פצע אנושות את חברו איתי ארנליב. נחום השתחרר וכדי לא להיטרף בביעותיו ברח לשווא ללוס אנג'לס. "העיניים של עלי חזרו אליי פעם אחר פעם", אמר כשנפגשנו לראשונה לפני כארבע שנים. ילדו הרך ואיציק סעידיאן מחזירים אותי עכשיו אליו.

בחמש אחר הצהריים מתעבה השקט על מעגן מיכאל. על השביל אל משפחת לאמור־פרידמן עומד שער ועליו כתוב: "פשפש מדגרה". כל כך מתאים לאפרוח שמיטל ונחום מגדלים. קוראים לו מעיין והוא בן שמונה חודשים. מקבל את פניי כשהוא מרותק במנשא לגב אמו.
ישבתי לקפה בוץ בחדר קיבוצי קטן וקיבלתי דגימת חיים על סתירותיהם. נחום דיבר על סערת סעידיאן וגם שאל את בנו: "רוצה לעמוד על הרגליים של אבא? להרגיש גבוה יותר?". מיטל סיפרה על נושאים כזנות והדרת נשים שעולים בשירתה וגם ליטפה את החתול השחור רמי שהתחכך בכפות רגליה.

הסיפור של מיטל ונחום התחיל בסמינר הקיבוצים ביום שבו קלטה מצחייה מהלכת ברחבי הקמפוס. מתחתיה הסתתר איש שברח אל מעמקי כובעו כדי להימנע ממפגשי עיניים לא רצויים. קראו לו נחום והיא ידעה עליו רק שלושה דברים: שהוא אוהב ספרים, שהוא חתיך ושהוא הלום קרב. כשחבר הזמין אותם לחתונתו, הציעה שילכו יחד: "זה היה הרגע שבו התחברו העיניים, ואני התייפייפתי, ובסוף הוא לא בא".

למה לא באת?
"לא עשיתי הרבה בתקופה ההיא. גם ללימודים לא באתי, ואם באתי לא נכנסתי".

מיטל: "נגיד את האמת: חתונה זה מוזיקה רועשת, זה באסים, זה פלאשים של מצלמות - כל מה שיכול להיות טריגר".
אבל היא ננעלה עליו. הזמינה אותו לבירה בפאב סמוך - הוא סירב. בדרך לצפון עצרה בשער קיבוצו וביקשה לקפוץ לחדרו - הוא הדף. כך שהקשר שלהם התחיל בקטן: במסדרונות הסמינר, בכיתות ריקות, במדשאות שאליהן פרש כדי לעשן ולקרוא. והיא התעקשה על דייט ראשון והוא נגרר לבית הקפה שלה. ישב עם הגב לקיר, ספר דקות עד שנשבר וביקש לנוע למקום שקט יותר.

הקשר איתו לא הרתיע?
"לא באמת הבנתי, ידעתי בקווים כלליים מה זה הלם קרב וזה הפחיד אותי. דודה שאלה אותי: 'למה לך להכניס ראש בריא למיטה חולה?'".

מה ענית?
"שאקח את זה באיזי, שזה קז'ואל, שזה לא הולך להיות רציני. אבל האמת שכל הזמן הייתי בגעגוע נורא אליו. פשוט נורא התאהבתי".
הם התחתנו בשדות ים על החוף. הצלמים התבקשו לא לעבוד עם פלאש והדי־ג'יי הוגבלה למוזיקה מאוד מסוימת. לפני החופה פינתה לו זמן להתארגן נפשית ולעשן קצת. בחתונה ראה וויסקי רק בכוסות של אחרים וכמעט לא רקד. הוא נוצר בלבו את מעט הרגעים שבהם הצליח להתרכז כולו באירוע ולא רק להתמודד עם הטריגרים. "הטקס היה מאוד מרגש והמילים שכתבנו אחת לשני מלוות אותנו מאז", הוא אומר.

למה בחרת בו?
מיטל: "לא בחרתי להיות עם הלום קרב. בחרתי להיות עם אדם שבמקרה יש לו הלם קרב. יש בנחום משהו מאוד תאב חיים".

תגדירי תאב חיים.
נחום: "תאב חיים זה שלא שרפתי את עצמי כמו איציק סעידיאן".

איך אתה מפרש את המעשה שלו?
"זאת הגרסה המודרנית של 'שריפה אחים שריפה', רק שזה התבטא במעשה. הוא זעק זעקה של עשרות אלפים".

ואתה?
"יש לי קוד קיום אחד ברור: כמו שכדורי המחבלים לא הרגו אותי, גם למדינה לא אתן להרוג אותי".

דיברת פעם עם איציק?
"לא היה בינינו שיח, אבל ההבדל ביני לבינו אינו כזה גדול".

מה זאת אומרת?
מיטל: "שזה יכול היה להיות הוא אם...".
נחום: "אם הייתי פחות מלווה, אם לא היה הגב הכלכלי של הורי מיטל, אם לא היה מה שהמשפחה שלי נותנת".

הוא מדבר על תחושת בגידה, על אנשים מפוספסים שמייבאים את זעמם הביתה, על אלימות במשפחה, על גירושים, על היעדר תפקוד, על חיים קצרים בכעשור מהממוצע, על סוכרת, על בעיות עיכול, על לחץ דם משתולל, "וכמה בכלל לא חיים בארץ בגלל הסיפור הזה?".

מיטל: "וכמה התאבדו?".
נחום: "תלו את עצמם, ירו בעצמם, חנקו את עצמם".
למה לא שומעים על המקרים האלה?
מיטל: "יש המון בושה. אלה גברים. אלה אנשים שחונכו להיות לוחמים".
הוא נובר בטלפון, שולף התכתבות של קבוצת וואטסאפ שלו: "חד־משמעית המדינה רוצה נכים מתים", כותב אחד, "את מי זה מעניין, אנחנו לא מספר במדינה ועד שלא תעשה רעש לא יהיה", מחווה אחר, "אולי התאבדות המונית על כביש 1", מציע שלישי, "למה אנחנו? שהם ימותו!!!!!", סוגר רביעי.

מיטל לאמור־פרידמן, נשואה להלום קרב (צילום: יוסי אלוני)
מיטל לאמור־פרידמן, נשואה להלום קרב (צילום: יוסי אלוני)

בקרב האנשים האלה המוות הוא אופציה, לא רק ברירת מחדל. כשנגמרה שג'אעייה וחדלה החווה הסינית החזירו ציוד, אך לא הזדכו על הכיליון. הם הטמינו אותו בקיטבג נפשם והביאו אותו לשדה הקרב של החיים. אם שם היה איום, כאן כיסא מפלט מהסבל, מההתעלמות, מערלות הלב. "ועם כל הקושי נחום גיבור", אומרת אשתו, "הוא שונא את המילה הזאת אבל הוא גיבור".

נחום: "ואת יודעת מה גיבורים עושים? מתים".
מיטל (פונה אליי): "למה אתה חושב שאנחנו עשר שנים יחד ורק עכשיו ילדתי? כי אני לא מוכנה להיות אם חד־הורית".
נחום: "לא אתן למיטל להיות אם חד־הורית. עכשיו יש לי עוד אור בעולם, עוגן, מפרש, משימה שאני מחויב אליה. זה מחזיק אותי מחובר למציאות".

אני כותב בזהירות. האבהות לא חוללה מהפך בנחום, אבל בטוח ששינתה אותו. חידדה את מטרות מאבקו, ברור לו למה הוא תובע את חייו במלואם, למה חשוב לו לשלוף את המושכות מידי הטראומה. "אני רגיש יותר להשפעתה עליי ועל הסובבים אותי", הודה. לאחר שהביא חיים לעולם, כואבים לו יותר החיים שלקח מהעולם: "בכיתי יותר על האנשים שהרגתי".

התגוששות משפטית מדממת הוא מנהל מול המערכת. דורש להכיר בפגיעתו מהיום שקרתה ולא מהיום שהצליח להגיש מסמכים. העובדות מקובלות על הכל. הוויכוח מתנקז לסעיפים משבשי דעת. האם מסוגל היה להגיש את המסמכים או לא: "מה, הם נפלו על הראש? מצדי שייקחו את כל האחוזים ויחזירו לי את השלווה שאני מחפש בפינצטה. יש רגעים שהוא (מעיין - מ"ח) אפילו לא מצליח להירדם לי על הידיים".

זה אמור להיות כיף.
"אז הוא צריך להרגיש אותי בוער מזעם? זה ספוג. כל מה שאני חווה - הוא חווה. בימים האחרונים הוא לא שקט, כי מיטל ואני סוערים. אני בעד לשרת את המדינה אבל לא אתן לילד שלי להיות קרבי. לי יש תמונה מגיל אפס עם הססמה: 'התגייס להגן על מולדתך' וכשאני אומר כזה דבר לילד שלי זה מראה את עומק השבר".

הוא תלמיד שנה ב' בחוג לקיימות וממשל בבינתחומי. כדי להפחית לחץ ריווח את לימודיו לארבע שנים במקום שלוש. הנשים הטובות במרכז לנגישות, הסטודנטים, המרצים - כולם עוזרים. כשנולד מעיין, לא הגיש כמה עבודות, אז הסכימו שהמבחן יהיה הגורם העיקרי בציון.

סיים לא מכבר טיפולים בתא לחץ, ממשיך בטיפולים שחושפים אותו לרעשים ועליו מוטל להביא את מוחו לידי רגיעה. הרעש הוא עדיין טריגר, וההבהובים הם אויב. ההתמודדות איתם מדקה לדקה. הם גרים בדרום הקיבוץ, ליד אותו "פשפש מדגרה". וזה אומר שחברים יכולים לצלצל בכל שעה כדי שיפתחו להם את השער. הם שכנים לג'יסר א־זרקא, וזה אומר פיצוצים וירי על בסיס יומי. לאן בדיוק יברח? כשהם במרכז, אצל הורי מיטל, הוא נטרף בנהמת העיר. חלונות רבים יש בגבעתיים, ובכל חלון אורב צלף. פעם באו למסעדה מאוד נחשבת. כשהבחינו שהעיצוב כולו מסכים נמלטו על נפשם. בצפירת יום הזיכרון הוא שם אוזניות ושוקע במשחקי מחשב, בכביש הוא חש כמו בשדה קרב, "כי חלק מהמקרים שקרו לי היו תוך כדי נסיעה, והכדורים נעצרו לי פה בשמשה, ממש לפני הפנים. וכל זה עינוי אחד גדול, אבל אני צריך להתמודד איתו".

ספרי לי על יום בחייכם.
נחום: "תחשבי על הבוקר, על הצהריים, על הערב...".
מיטל: "קודם כל הוא מעשן המון, קנאביס רפואי הוא תרופת פלא".
נחום: "מקל ההליכה שלי".
מה זאת אומרת?
"עושה את הדברים יותר נסבלים".
מיטל: "נכון, אבל יש לזה מחיר".
מה המחיר?
נחום: "הריח".
מיטל: "זה סוג של תלות. ההבדל בין נחום מעושן לנחום לא מעושן בולט".
מה?
"הלא מעושן הרבה יותר קצר, לא סבלני. הלילות קשים כללית, אבל כשהוא לא מעשן הם קשים ביותר".
נחום: "לפני השינה אני מעשן זן מאוד חזק של קנאביס כדי לעמעם את החלומות".
אתה ער?
מיטל: "הוא ישן אבל לא טוב. מזיע בכמויות. יש לילות שאחריהם אני צריכה להחליף מצעים".
נחום: "וזה אחרי ששמתי מגבת והחלפתי גופיות".
ממה הזיעה?
"מהמתח. קורה לי גם במהלך היום".
ספרו לי על תחילתו של יום.
"אם בבוקר אצטרך עזרה עם הילד, נחום בדרך כלל לא יהיה פנוי לזה. הוא קם הפוך. הוא תמיד יקום הפוך".
מה זה הפוך? עצבני?
"עצבני ולא בטוב. הוא זקוק לזמן. הוא צריך לעשן ורק אחר כך נוכל לתקשר. אבל אם אצטרך, הוא יעשה מה שצריך".
נחום: "זאת שאלה אם אני יכול לנשום תוך כדי או שאני נאבק עם זה".
אתה נאבק כדי לנשום?
"הרבה פעמים כן".

לעתים הם מדפדפים בתמונות עתיקות, מציצים אל הנער שהיה. וזה קורע את מיטל. היא הרי הכירה אותו "ככה", מבחינתה הלם הקרב הוא חלק ממנו. אבל בצילומים הישנים הוא מחייך ללא צל ועיניו מלאות אור. "ויש בתמונות האלה גם משהו שגורם לי להרגיש החמצה", כתבה בפוסט, "אם לא היה הלם קרב אולי היה בא איתי למסיבות? אולי בהופעות היה עומד בשורה הראשונה וצורח את כל מילות השיר?".

היא מופיעה לא מעט, והופעות זה רעש, וצלצולים והבזקים. לעתים הוא מתעקש לבוא, היא מנסה לשכנע אותו שלא. אין היא מסוגלת לעמוד שם על הבמה ולהיות ב־100% סטרס. לדאוג איך הוא, מה קורה איתו שם בקהל. רוב הפעמים היא יוצאת לבד. כשלמדה ב"רימון" חשבו שהיא בכלל ממציאה, שאין לה בן זוג. ממסיבת פורים אחת בקיבוץ שבה אליו בוכייה. "זוגות התנשקו ברחבה", ניסתה לרסן את הרעד בקולה, "כולם רקדו ורק אתה אף פעם לא רוקד איתי".

היא מוזיקאית. חדת ביטוי ונוקבת. "יש לי פה ג'ורה", היא מתוודה. היא נמנעת, עם זה, מלעסוק בהלומים, כי אין היא רוצה שכך יגדירו אותה. אבל בשבוע של ימי הזיכרון כתבה שיר כאשתו של, לפרויקט "דם על המים" של קציני חיל הים אוהב גבעתי ושני סופר.
לקראת שקיעה פקעה סבלנותו של מעיין ואמא שוב הצמידה אותו לגבה. טיילנו בשבילים, ונחום הראה לי את פרחי הבר שחזרו לצמוח במעגן מיכאל. לא דילג על הפרגים, הצביע על שני זני התורמוס, וגם את האפון הקיפח לא קיפח. האוויר היה מלא ציוצים, ונחום הסביר שהדרור והירגזי משמיעים קול. כשנשא עיניים לצמרת האלון, לחשה מיטל: "לזה אני קוראת תאב חיים".

בליל קיץ מיוזע בגני התערוכה התחיל סיפור האהבה של איציק ושוש. היא הייתה עם חברות וכשראתה אותו אמרה להן: "הבחור הזה הולך להיות בעלי". הם ניהלו רומן נעורים לפי כללי הסיקסטיז: יד ביד על החוף, נשיקות חטופות במחשכי הקולנוע. במלחמת יום הכיפורים הייתה שוש פקידה בלשכת הרמטכ"ל, ואיציק חובש צמוד למ"פ הצנחנים עמנואל (מנו) בן ישי. בוקר אחד, עמוק במלחמת יום הכיפורים, אמר לו מפקדו: "היום אתה לא איתי, תן גם לחובש האחר להריח קרב". באותו יום, במרדף אחר קומנדו מצרי באזור אבו רודס, נהרג סרן בן ישי. איציק לקח הכל על עצמו: לו היה לצדו, היה נשאר בחיים.

איציק שאלתיאל, הלום קרב, ובת זוגו פרנסין (צילום: יוסי אלוני)
איציק שאלתיאל, הלום קרב, ובת זוגו פרנסין (צילום: יוסי אלוני)


הוא חזר אל שוש בתור איציק שלא הכירה. תשוש, מרוקן וחרד. פגשתי אותם לפני כארבע שנים. לבקשתם, הדבקתי להם שמות בדויים. צילי ורמי. בביתם הגדול נשבו רוחות של עצב אבל הם נתנו ידיים. איציק סיפר איך הוא נושם דרך הריאות של שוש. היא סיפרה איך היא מלווה אותו בייסוריו ובטיפוליו. רגע לפני שסגרתי את הכתבה ההיא הלכה שוש לעולמה. משאירה אחריה שובל של התמסרות עדי קבר. אני חוזר לאיציק שאלתיאל כדי לשמוע על חיים חדשים לאחר פרידה כואבת מאשתו.

"בשישי ב־11 בבוקר דיברתי בפעם האחרונה עם שוש", אמר לי. ביקשה שיקנה כמה דברים לשבת ויעיר אותה כשיחזור. הוא מצא אותה שוכבת כשידה שמוטה לצד המיטה. הוא זעק "שוש, שוש, תקומי". וכלום. החובש שבו התחיל להנשים אותה ולעסות את לבה. צוות מד"א החליף אותו אך נכשל גם הוא.

בשבעה החליט איציק לצאת בעקבות שוש. הכין חבל והמתין שיסתלקו המנחמים. בהם הייתה גם פסיכולוגית שהחליפה איתו מבט, חשפה את כוונותיו והזהירה את בנו. "והבן שלי שלף סכין וחתך בפראות את החבל". כעבור חצי שנה חטף התקף לב. הוא עבר צנתור, בחזהו הושתל קוצב אך בלבו המשיכה לפעום משאלת המוות.

איציק שאלתיאל התחיל לאגור כדורי שינה. בלי לחשוף כוונות, כינס מפגשי פרידה עם כל אחד מחמשת ילדיו ועם קבוצת הלומי הקרב שלו. בערב סוכות, כשבתו מירב הגרה איתו לא הייתה בבית, בלע 200 כדורי שינה. שרוע על הרצפה מצאה אותו הבת ברגע האחרון. הוא הובהל לבילינסון, שלושה ימים היה בסכנת חיים. כשהתעורר הציע הפסיכיאטר שיתאשפז בשלוותה. "אבל 'שלוותה' צלצל כמו בית משוגעים וביקשתי מבני שייקח אותי לבתי שרון". בדרך התחרט ואמר: "שלוותה". ארבעת החודשים שם נתנו כיוון חדש לחייו.

פרנסין נולדה במרסיי, הגיעה עם גרעין עולים לקיבוץ חוקוק והתחתנה עם רני זהר. בערד, שאליה עקרו, נולד בנם. כשמלאו לו שמונה חודשים נהרג רני בעת מילוי תפקידו ביחידת הצליחה של חיל ההנדסה.

את איציק פגשה פרנסין בחדר העישון של שלוותה. "היה מאוד סגור, עומד בפינה, כל הזמן הוא והשירים היווניים, במיוחד של קזנג'ידיס". פעם, למרבה הפתעתה, עלה מהנייד שלו אזנבור עם "לה בוהם", והיא אמרה לו: "מה לך ולצרפתית?", והוא השיב לה פגוע: "אני? אני מכיר את כולם, קבלי גם את אנריקו מסיאס". בין ענני העשן סיפר לה על מנו בן ישי, על אבו רודס, על החווה הסינית ועל אימי המלחמה ההיא.
כשיצא לסופשבוע ראשון מבית החולים, הציע לה לבוא איתו הביתה. מירב בתו קיבלה את פרנסין בלב חפץ. מאז הם יחד. שבוע אצלו ברעננה, שבוע אצלה בדיור מוגן בכפר סבא. הוא עדיין בטיפול. יוצא לפיקניקים רק באתרים שוממים מאדם. מתמקם תמיד בעמדה שולטת ולעולם דרוך. "מילה מיותרת, הרמת יד פתאומית ואני נכנס בכל הכוח".

בלהות?
"לא עוזבות".

מנו?
"ואחרים שלא הצלחתי להציל".

ולמרות ייסוריי המצפון הסכים לפגוש את עברו. עלה לאנדרטה של הפלוגה המסייעת בהר העגול ולקח עמו את פרנסין. המ"פ סיפר על האנשים והיא נענעה בראשה. את כולם הכירה מסיפוריו של איציק בימים ומזעקותיו בלילות. "הסתכלתי עליה ועלו לי דמעות". במלאת 46 למלחמת יום הכיפורים באה איתו לאנדרטת הצנחנים בתל נוף. אשתקד, במלאת 47 למלחמה, אזר אומץ ופגש לראשונה את בני פלוגתו. גם את המפגש הזה פרנסין לא החמיצה.

זאת הייתה אהבה ממבט ראשון מה שקרה ביניכם?
פרנסין: "אצלי לא".
איציק: "אמרנו אחד לשנייה שאנחנו בכלל לא רוצים בני זוג".
היום יש אהבה?
שניהם: "כן, אוהבים".
איציק: "רבים קצת".
פרנסין: "לא רבים, מתווכחים, ויכוחים בונים".

ואז התיישבו מול המצלמה של אלוני. הוא חיבק את צווארה, היא המהמה חרש בצרפתית: "לה בוהם, לה בוהם/ אפשר לומר מאושרים/ לה בוהם, לה בוהם/ כשהיינו בני 20".

אין אדם שאינו בר שיקום

דני קלע, פסיכולוג קליני המלווה עשרות שנים לוחמים ובני משפחותיהם,
מפרט מהי פוסט־טראומה וקובע: ניתן להושיט יד לעזרה

אנשים הסובלים מפוסט־טראומה מתמודדים יום־יום עם השלכות הפגיעה שחוו. בעקבות הטראומה חל שינוי מהותי באופן שבו הם תופסים את עצמם או את סביבתם. במקרים רבים מתעוררת אצלם תחושה של חוסר אונים, אימה, זעם ובדידות.

הטראומה גורמת לעתים לתגובות רגשיות מועצמות, לרגישות מוגברת לריחות מסוימים, למראות, לקולות או לרעשים. כל אחד מאלה יכול להוות טריגר לתגובה רגשית חסרת פרופורציה לאירוע ואשר אינה מובנת לבני המשפחה ולסביבה (התפרצויות זעם, פלאשבקים, סיוטי לילה).

לדוגמה, משפחה של אדם פוסט־טראומטי אשר חוגגת יום הולדת לבנם הקטן מזמינה למסיבה את חבריו הקטנים. אלו צועקים ומשתוללים (כי זה מה שילדים עושים), והצעקות מחזירות את האב לזעקות הפצועים בקרב ומעוררות אצלו חרדות ותגובה לא פרופורציונלית. כתוצאה מכך הוא עלול להתפרץ בזעם, להתנתק או לדרוש שהמסיבה תופסק. עבור המשפחה האירוע השמח יכול כך להפוך באחת לאירוע עצוב.

כאשר תופעות אלו חוזרות על עצמן במשך שנים, הן יוצרות קשיים אצל המתמודדים אשר צוברים כישלונות בניהול החיים השוטף. הם מפתחים דימוי שלילי לגבי עצמם, חווים אכזבה מבני משפחתם הקרובה אשר בעיניהם, אינם מבינים אותם ואינם מסייעים להם להתמודד. עם השנים כל המשפחה עלולה להיכנס ל"מעגל קסמים שלילי" של כישלון בהתמודדות עם התופעות הפוסט־טראומטיות: מתעוררות תחושות תסכול, חוסר סבלנות, רגשות אשם וחוסר תקווה. בני המשפחה מפתחים דפוסים של "הליכה על ביצים" כדי לא להפר את שיווי המשקל העדין ומאמצים דרך חיים של דריכות קיומית וחשש מפני מה שעלול לקרות ברגע הבא.

בני המשפחה עלולים גם הם להיפגע: לפתח נוקשות וחוסר יכולת להירגע, להרפות וליהנות. הם יתקשו לנהל את חייהם באופן משוחרר מהסיטואציה המשפחתית. במקרים רבים משפחות ייטו להתרחק ולהסתגר מסביבתם הקרובה ובכך תימנע גם האפשרות לקבל תמיכה משפחתית, חברית וקהילתית שיכולה הייתה לסייע להם מאוד.

עם זאת, חשוב לזכור: אין אדם שאינו בר שיקום. האתגר של גורמי הטיפול הוא להתאים את הטיפול הנכון לכל אדם ולכל משפחה. לתת מענה גמיש והוליסטי ולעשות כל מאמץ למצוא את כל האפשרויות על מנת לשפר את איכות החיים של כל אדם ומשפחתו כפי יכולתם.

הכותב הוא פסיכולוג קליני, יועץ ארגוני, מומחה במצבי לחץ ומשבר ובעל ניסיון של עשרות שנים בטיפול בלוחמים ובמשפחותיהם.