כיפוש אמרה שהיא הודיעה לי ממזמן, אבל לא זכרתי. יש מילים שאני שומע ואני מקווה שמכוח האינרציה הן לא יהפכו למציאות, אז אני מתעלם ונותן לזמן לעשות את שלו. "מאמי, אתה זוכר שאני נוסעת בשבת עם החברות שלי לכרם מהר"ל, לחגוג לציפי יומולדת, נכון? אתה זוכר שאמרתי לך לסגור את התאריך?". עניתי שאני לא זוכר, אבל "בון־וויאז'. תבלי, כפרע, ויה־קון־דיוס".

היא הייתה מבסוטה ורק הוסיפה: "אז גיא נשאר איתך, אתה תדאג שיתעורר לבית הספר, תכין לו אוכל, אני כבר אאסוף אותו מהמועדונית כשאחזור לתל אביב". כל הדם בגוף ירד לי לרגליים. התרוממתי בתנועה אחת מהשזלונג שהיא קנתה לי, ואמרתי: "סח'ה? לא הבנתי את התרגום הזה בגוף הסרט, חיים שלי. את יודעת שאני חצי־דמנטי. מה זה 'גיא נשאר איתך'? לא דאגת לו לסידור אצל השבט שלך? בגיל 62 את משאירה אותי בייביסיטר לילד בן 8 וחצי? מה קרה לך, בלעת ליצן היום?".

נראה לי שהיא הייתה מוכנה לתגובה הזו, כי היא נפנפה אותי כמו גרגר אבק על השרוול. "אל תתחיל איתי, אמרת שאין בעיה כשהודעתי לך. חוצמזה תהיה עם הילד שלך 24 שעות, מה קרה?".

יריתי למרכז הגוף, תוך כדי הצתת סיגריה, כי עם כיפוש לא לוקחים שבויים. "מה שקרה זה שאני כבר בחרדות. הוא יטמטם אותי. אני לא בנוי לג'וב, מצאי לו סידור". היא סירבה בתוקף. "הוא לא רוצה להיות אצל אף אחד, רק איתך, וזה מה שיקרה. יהיה לכם זמן איכות ביחד". היא הוסיפה עוד כמה דברים, אבל לא הקשבתי. בראש כבר הרצתי תרחישים. יש לי את הבנות בכוננות, ואושר, בעלה של פוצו, אוהב לשחק בפורטנייט, ויולי תשגיח גם ואף תדאג לשרי הכלבה, ביחד עם הכלבות שלה ושל אחותה. את שורק'ה הסוהרת אני אחזיק בכוננות מתמדת, אוקצור אני אצא מהתיק הזה, שגרת חיי בשבתות לא תיפגע.

"מאמי, אל תהיה היסטרי. אני אכתוב לך בוואטסאפ את סדר היום שלו, מה הוא אוכל, מתי הוא הולך לישון, הכל. אם תקפיד על ההנחיות, יהיה לך קל". לא הגבתי, רק ביקשתי שהיא תביא לי כדור לוסק עם כוס סודה, כי התחלתי לטפח צרבת והתריסריון התחיל להזכיר לי את קיומו.

בשבת, 9:30, התעוררתי לקול בכי מהסלון. זינקתי מהמיטה. מצאתי את גיאצ'ו יושב על הספה עם כלבתו, ומייבב: "אני מתגעגע לאמא. אני רוצה שתיקח אותי אליה. עכשיו תיקח אותי". הבטתי בפניו, שהיו שטופות דמעות, וגערתי בו. "כמה פעמים אמרתי לך שגברים לא בוכים? אנחנו מטפלים בבעיה, אנחנו לא בוכים בגללה. אמרתי, או לא אמרתי?". הוא חדל מיד עם הבכי, ושאל מה אנחנו עושים היום. "תן לי להתארגן, נלך לפרלמנט לשתות קפה, נחליט שם".

הבטתי ברשימה שהכינה כיפוש, היה כתוב להכין לצדיק שוקו. "כמו נסקפה, מאמי. כפית שוקו, מים חמים, לערבב טוב ולהוסיף חלב קר". אז אמרתי לצדיק שאני מכין לו שוקו ולי קפה קר לפני שאתקלח, והכל יהיה סבבה. אממה, אני בחיים לא מכין קפה בבית, אז לא ידעתי להפעיל את הכפתור של המים החמים. כל פעם שלחצתי על המכשיר, הופיע לי ציור של מפתח. כבר חשבתי לזרוק את המפגע הזה מחוץ לחלון לקיבינימט. הכנתי לו שוקו קר, את זה אני יודע להכין. הגשתי לו, והוא ענה שהוא רוצה חם. "המכשיר מקולקל, גיאצ'ו, אל תשגע את אבא. בבית הקפה יכינו לך חם. יאללה נו, תשתה כבר, אינעל העולם אתה ואמש'ך".

הוא התנגד ואמר שהוא רוצה לבדוק מה קרה למכשיר. רץ למטבח, בזינוק אחד הוא טיפס על השיש. הוא באמת אתלט מלידה, התרשמתי בפעם המי יודע כמה. "שים לי כפית שוקו בכוס הוורודה", הוא ביקש, "לא בכוס שכבר הכנת לי קר, בכוס נקייה". עשיתי מה שביקש, הוא ניגן על המכשיר, המתין דקה, וקרה נס: מים חמים יצאו מהמכשיר, הכל טוב, בע"ה יתברך, הוספתי חלב קר ובא לציון גואל.

"עכשיו אני רוצה גם פופקורן, אבא, תכין לי שקית במיקרו", ביקש הילד, תוך כדי חזרה למשחק הפורטנייט על מסך הטלוויזיה בסלון. "אני לא יודע להפעיל את המיקרו, גיאצ'ו. תכין אתה לעצמך", סיימתי. שוב זינוק לעבר הארון במטבח, הפעיל את המיקרו כמו שף, והוסיף: "איף איתך, אבא, אתה לא יודע כלום. למה נתת לאמא לנסוע עם החברות שלה? מי יטפל בי?". צודק הילד, ומי יטפל בי? זה לא פחות חשוב. נשבעתי לעצמי שזו הפעם השלישית שזה קורה: ראשונה, אחרונה ואחת יותר מדי.

הגענו לפרלמנט. הסברתי את מצבי הסבוך והעדין, והג'מעה התנדבה לסייע ולהעסיק את הילד במשחקי מחשב. רוברט הופיע אחרי היעדרות של שלושה שבועות. אבל הוא עבר טיפול רפואי בשובו, ושוב איים להתאבד בנסיעה הבאה שלו לשווייץ. "קוף, בסך הכל כוס של לימונדה, אתה יכול עם קרח אפילו, תיק־תק תם הטקס. למה וכמה צריך לסבול? תראה אותך, בגיל של סבא, אתה עדיין מטפל בילד קטן, והאישה שלך נוסעת לטיול. טוב שאבא שלך מת כבר, ולא היה צריך לראות את הזוועה הזו. תראה מה נהיה ממך, אני אפילו מתבייש. מתי אתה מתכוון לעבור את הניתוח לשינוי מין? תהיה לסבית, כי אתה אוהב נשים, לפחות יהיה תירוץ לאירוע מביך שכזה. תן לי את הכלבה, תן לי, חתיכת דגנרט, מה נהיה ממך? מכל הפוזה של המאצ'ו שלך?".

חשבתי לשנייה מה אבא שלי באמת היה אומר על זה, שהבן שלו מבצע תפקידים נשיים בעליל. אבא היה סולטן אמיתי, שלא עסק בגידול ילדים. הוא עבד קשה, וזהו. רק כדי להעצים את העגמומיות שהשתלטה עליי, הגיעו פולו ויגאל הגרוזיני. פולו שאל: "מה זה?", והליט את פניו בכפות ידיו. "צא כבר מהארון, קוף, לעולם לא מאוחר. אני כל כך מאוכזב ממך, אתה לא מתאר לך כמה. אתה כבר חצי מטר מלהודיע לי: היא מבשלת, אני מנקה".

יגאל הגרוזיני, אדם מנומס ונעים הליכות, היה יותר פרקטי: "קשה לי לראות אותך עם המשימות האלה. אני לא אומר את דעתי, אני רק מציע לך שאני אטלפן לאשתי, וגיא יהיה אצלנו וישחק עם הבן שלי. אל תדאג לרגע, מיטל תדאג לו כמה שצריך, אפילו עד הלילה, ואנחנו נלך לים ונטייל, נעשה כיף. רק תגיד וזה מתבצע במיידי. אתה יודע שאצלנו הגרוזינים לאישה אין שיקול דעת, מספיק שאני אומר וזה מתבצע, כן? זה לא כמו אצלכם שאתם פמיניסטים. אני חושש שבעוד יומיים תתחיל לגהץ ולכבס כמו עדלי. ואז זה כבר יהיה בלתי הפיך, כן?".

אמרתי לו תודה, אבל שאני מסתדר וזה קטן עליי. גיאצ'ו אמר שהוא רוצה הביתה. "עכשיו, אבא, עכשיו, שאני לא אעשה לך פה בלגן, אבא". נתתי לו את המבט, הוא הביט בי חזרה במבט ישיר והודיע לי: "אני לא פוחד ממך. אתה לא קובע כלום". הג'מעה השתתקה ב"היילם" מוחלט, רק חגי אמר: "ואתם עוד לוחצים עליי להביא ילדים. בשביל מה בדיוק, ואני לא מתכוון רק למה שהולך באנושות בכלל, ובמדינ'ע שלנו בפרט".
גיאצ'ו המשיך: "בוא כבר! נמאס לי להיות פה". פתרתי את זה בשיטה היחידה שאני מכיר: שוחד. "גיאצ'ו, אם תתנהג יפה ולא תשגע אותי, אני אקנה לך רובוט קטן. סגרנו?". הוא הביט בי, וענה: "אתה מבטיח, כן? אתה גם מקיים, כן? אתה לא שולח אותי לאמא שתגיד שאין לה כסף. אתה, רק אתה, קונה לי מה שאני רוצה, סיכמנו?". התחייבתי בשבועה. כסף יקנה את הכל, גם שלוות נפש. הוא התיישב ושיחק משחק בסלולרי.

סיימנו את הישיבה, ובדרך הביתה הייתי מבסוט שלא התפרקתי מכל נשקיי, ועדיין יש לי קהל וחבר טלפוני, אני עוד בסדר. טלפנתי לנילי, אמא של מיה - חברה של גיא עוד מימי הפעוטון. "יאללה, שלחי את הילדה, תבואי לאסוף אותה בשמונה". היא ענתה שבתוך חצי שעה מיה אצלי. אין עליי, אני מפיק־על. הודעתי לצדיק שמיה בדרך, ואני הולך לישון קצת. "אבא, אני רעב", הוא הודיע לי. "אני רוצה כנפיים מהמקום שאמא תמיד מזמינה לי. מיה לא אוהבת מתובל, אז תזמין לה גם משהו לאכול". פתרתי את זה מיד: "טלפן לאמא, היא תזמין לכם. מה אני מבין בזה? בדקה היא תארגן לכם הכל".

שכבתי במיטה וחיכיתי להגעת התגבורת. מיה הגיעה, והצדיק הודיע לה: "מיה, אבא שלי קונה לי רובוט, הוא הבטיח לי. קצת שיגעתי אותו, והוא נכנע לי. אמא שלי תמיד אומרת לו שהוא חלש. היא צודקת, הוא מיד מוותר, לא כמו אמא". מיה ענתה לו: "יואו, איזה כיף לך".

נתתי ארבע שעות שנ"צ, הילדים לא הפריעו. הודעתי להם שאני בדרך לקפה, לפגוש מישהו, הם אפילו לא הביטו בי. בשמונה שבתי, הם היו באותו מצב צבירה, מול המסך. מיה הלכה, והצדיק הודיע לי שלמחרת הוא לא הולך לבית הספר. עניתי לו שנדמה לו, ויפה שהוא מפנטז. ואז הוא אמר: "אמא הסכימה לי, אבל היא אמרה שאשאל אותך, אבל כבר אמרתי לה שאתה מסכים. כששאלתי אותך, ישנת, ואמרת לי שזה בסדר. אז זה בסדר, אמא תארגן לי הסעה למועדונית, אתה לא צריך לעשות כלום".

עניתי לו שיתקלח ויאללה למיטה, כבר שמונה וחצי. "בסדר, בסדר, כל הזמן אתה קורא לי מהטלפון מה שהיא כתבה לך. בסדר, אני מתארגן, אבל אני לא הולך לבצפר". והוא באמת תקתק, גם כשביקשתי ממנו להכין את הבגדים לבוקר, הוא היה ממש יעיל.

כיוונתי את השעון המעורר ל־6:30 אבל לא התעוררתי, כרגיל אצלי. אני לא מתעורר משעונים, אבל כבר נהיה 7:45 והנהג צלצל בדלת כדי לאסוף את הילד. התעוררתי בבהלה, ביקשתי שימתין רבע שעה כדי שאארגן את הצדיק, והוא נעתר לי מפאת מצב הצבירה שלי. שוב הילד תקתק התארגנות, ירדתי איתו ועם הכלבה, והוא נסע. נרגעתי מיד, ירדה ממני האחריות. הודעתי לכיפוש: "מעכשיו הילד עלייך, אני סיימתי משמרת". והיא ענתה: "כרגיל, כמו בכל יום בחיינו. תבלה בקפה, חיים שלי אתה".

תכננתי לעצמי בוקר שקט, ללא מצבי חירום שידרשו את התערבותי, אבל לחיים יש דרך שונה. שורק'ה הסוהרת התקשרה: "רונצ'ו, אני צריכה שתעזור לי. אמא שלי מאושפזת, המטפלת שלה התפטרה, אני לא יודעת מה לעשות". שאלתי מה מצבה של הסבתא של הבנות: "שורק'ה, מדובר באישה בת 91, כן? היא לא ילדה בת 10. תרגיעי, מה את נלחצת? היא יותר בריאה מאיתנו. שאלת בבית החולים מה המדדים שלה? מה ענו לך?".

"מה אני מבינה במדדים", היא ענתה. "אני לא יודעת מה לשאול. תגיע לפה, דבר איתם. לא סופרים אותי פה, השכיבו אותה במיטה במסדרון. היא משגעת אותי, ואני לא יכולה יותר".

אלוהים אדירים, למה זה קורה דווקא לי? עוד לא הספקתי לרחם על עצמי, והבנות כתבו לי בקבוצת הוואטסאפ שלנו: "אבא, תראה מה אתה יכול לעשות. אמא אובדת עצות, רק אתה יכול לסדר את זה".
טלפנתי למי שצריך בבית החולים, הכניסו אותה למחלקה. הסוהרת הייתה מבסוטה חאלס. "רונצ'ו, תודה. עכשיו צריך לדאוג למטפלת", היא אמרה. "אמא שלי פיטרה את הפיליפינית, כי היא טוענת שהיא גנבה ממנה".

תפסתי עצבים. "שורק'ה, אני מכיר את אמא שלך 37 שנה, כבר אז גנבו ממנה. אצלה לא השתנה כלום, רק הגיל. את לא מבינה שהיא לא רוצה לגור עם מטפלת? היא רוצה לגור אצלך. היא מניפולטורית של הלייף. יאללה, תתקדמי, תביאי לה מטפלת אחרת, אבל דוברת ערבית. לא איזו פיליפינק'ה, שהיא מסתלבטת עליה. תביאי לה ערבייה מהכפר, שיעלה כמה שיעלה".

שורק'ה היא חאלבית, הבלונד והעיניים הכחולות זו הטעיה טקטית, והיא לא אוהבת את המשפט: "שיעלה כמה שיעלה, כסף זה פארש". היא רגישה למטבע עובר לסוחר, תמיד היא הייתה רגישה לזה. "בסדר, בסדר. אצלך תמיד כסף זה פארש. אני רוצה שתבוא איתי לתאגיד של העובדים הזרים. כשרואים אותך, דברים מסתדרים. יש לך נוכחות".

ביקשתי שתפסיק לבלבל לי ת'מוח, שתכין כסף, כי אף אחד לא סופר אותי, בטח שלא בתעשייה הזו, ושתעשה שיחת ועידה, כי אני עסוק. "במה אתה עסוק בדיוק? אני מכירה אותך 40 שנה. אם היית בשידור, לא היית עונה לי, היית מבקש שאכתוב לך. אתה בטח באיזה בית קפה עם החברים שלך. אני צריכה שתבוא, תגיד לי מתי ותאסוף אותי מבית החולים".

הג'מעה בקפה שוב הייתה בהיילם ממני. "תגיד, קוף, אתם לא גרושים כבר?", שאל שימון הגמד, "אני לא ראיתי דבר כזה בחיים שלי. היא מנהלת אותך בדיוק כמו כיפוש. אתה לפחות רשום בחלוקה של השלל ביום הדין? הלו, אמא שלה בת 91, מה נסגר איתך? למה לענות את האישה? תן לה ללכת בשקט".

בעוד הוא עושה לי קואוצ'ינג, קיבלתי וואטסאפ מהבנות. "אבא, תעזור לאמא. היא לא יודעת לבד". עניתי שאמא שלהן שאטרה ושאין מקום לדאגה, היא תסתדר. היא הורידה לי פקודות 20 שנה, עד שהשתחררתי על התנהגות טובה. "נכון, אבל היא מתבגרת, גם אתה כבר לא צעיר. לך איתה, חבל על סבתא".

הודעתי לחבר'ה שאני בצו 8 מהבנות, שזו פקודה מסוג אחר. ואז יוסי סתומיאן אמר משפט לא אופייני לו, שסיכם הכל: "תראה, רון, כמה נשים מנהלות אותך. כיפוש, שורק'ה, הבנות שלך, ויש גם את גיאצ'ו. זה שאתה לא נשבר, זה אומר שאתה איש חזק, בנאדם. אני כבר הייתי בורח ל־כ־ו־ל־ם. לא היו מוצאים אותי".

אספתי את הסוהרת, הגענו לתאגיד. אמרתי לה שרק אני מדבר. ביקשתי מטפלת ערבייה. "אין בעיה", אמרה אלה המנהלת, "זו ישראלית שרוצה 12 אלף נטו בחודש, לא כולל הוצאות ותנאים סוציאליים, המטופלת צריכה להיות במצב צמח, ואתם יכולים לבקר פעם־פעמיים בשבוע. בלי ארוחות ושטויות".

הסוהרת נבהלה והתחילה לדמוע, אבל לא מספיק דמעות שמנעו ממנה לומר שזה יקר. נתתי לה את המבט, זה לא עזר. אמרתי לאלה: "אז אני רוצה אוזבקית, שיעלה כמה שיעלה, לא מלוכסנות. תארגני לי במיידי". היא ביקשה כמה ימים להתארגן.
יצאנו מהמשרד ואמרתי לסוהרת: "לא רוצה לשמוע את המילה יקר, עד כאן, רות? זה מה יש. תני לי לנהל את האירוע, נעלה את אמא שלך על כדור נגד חרדות מגניבות, יהיה לה כל יום סרט צבעוני בראש, סאטלה של הלייף. נביא פסיכו־גריאטרי, שאני אדבר עם האפס הזה, כדי שיגיד לה שזה כדור נגד לחץ דם, נשלם טוב לטינף הזה, הבנת אותי? תעשי רק עם הראש שהבנת, לא לדבר. אני גמור, אין לי אנרגיה, ורק אחת בצהריים".

נ.ב.
חזרתי הביתה ממוטט, תכננתי לשנוצ קצת, ופתאום כיפוש התקשרה. "חיים שלי, אל תשאל. הלך לנו התנור אפייה, הוא לא מחמם. אני רוצה לקנות חדש, רק תצלם לי מה הדגם שלו, כי שכחתי". לא עניתי, קמתי מהמיטה עם הטלפון, הרגליים בקושי נשמעו לי, צילמתי ושלחתי לכיפוש.
חזרתי למיטה, שמתי טלפון על מצב טיסה, ושקעתי בעילפון של שינה. המנוי אינו זמין למשימות. זהו, נגמר. תסתדרו לבד.
או שלא.
 
[email protected]