בתום יום האבל ואחרי השוק הראשון מאסון מירון, הדבר הנכון ביותר מבחינה לאומית הוא להפיק לקחים. איך מוודאים שדבר כזה לא יחזור שנית? אבל התגובתיות הפבלובית שלנו הקצינה לצליבה אוטומטית מצד אחד, ולטיהור אוטומטי מהצד השני. אלה מחפשים לתלות בכיכר העיר את האשם הראשון שיימצא, ואלה עסוקים בהתנערות מאחריות ובתירוצים. מרוב האשמות וטיוחים, שכחנו איך מפיקים לקחים.

אפשר להבין את הצעקה ״תתפטר״ כלפי אנשי ציבור שהיו אחראים על האירוע, אבל כולנו יודעים שאין באמת טעם לדרוש התפטרות באווירה הפוליטית ההזויה שאנו מצויים בה. הכל חצוי ומטומטם, והוויכוח חסר תכלית עד כדי ״טיעונים״ שקושרים את אסון מירון לחיסונים. הרי כבר נוכחנו מספיק פעמים שאין פתרונות אמיתיים בטרלול התעמולה, אז לשם מה? מה תועיל הוצאת הקיטור המתלהמת אם לא תוביל לתיקונים הדרושים?

התיקונים הדרושים אינם רק במתחם הר מירון, שהוא סוג של שטח הפקר. אחרי שנה שלמה של ועדות חריגים ושערוריות קורונה, כולנו יודעים ששורש הבעיה הרבה יותר עמוק. אסון מירון הוא רק תוצאה אחת של שיטה שיצאה משליטה, וההיצמדות אליה מסכנת חיי אדם.

נוח להאשים את אריה דרעי ואמיר אוחנה, ואולי אפילו צודק. הרי הם אישרו את ההילולה חסרת הגבולות כי זה מה שהעסקונה החרדית דרשה, ובמצב הפוליטי השברירי הנוכחי - העסקונה הזאת מקבלת כל מה שהיא רוצה (ולא בהכרח את מה שהחברה החרדית צריכה). אבל עם יד על הלב - אם גוש השינוי היה רוצה להכניס את החרדים לקואליציה, הוא לא היה עושה את אותו הדבר? אלה לא רק האחראים הנוכחיים, אלא השיטה.

שר הפנים אוחנה והמפכ''ל שבתאי (צילום: דוברות המשטרה)
שר הפנים אוחנה והמפכ''ל שבתאי (צילום: דוברות המשטרה)


אפשר גם להבין את מי שמאשים את המשטרה, בין אם מפקד המחוז או המפכ״ל. אבל עד כמה המשטרה באמת מרגישה חופשייה לנהוג מתוך שיקולים מקצועיים נטו? לקח כשנתיים למנות מפכ״ל, לאחר שהקודם סיים את תפקידו עם הרבה דם רע. לכאורה מדובר בפוזיציה עם הרבה כוח, אבל בפועל היא מאוד שברירית. הרי אם המשטרה הייתה מתעקשת להגביל את כמות המבקרים, הלחצים והמחאות היו נוסקים לשמיים. בסוף מישהו היה משלם על כך במשרתו, והיו ממנים את הבא אחריו שמוכן לאשר כל דבר וחלילה לא להגביל את ההמונים.

זו המציאות, וכדי לפתור אותה - צריך להניח בצד את התגובתיות הפבלובית ולפעול בשיתוף פעולה ומתוך הבנה. בסופו של דבר, העסקנות החרדית, שדורשת שהמגזר יתנהל כאוטונומיה בלי מגבלות, פוגעת בעיקר בחרדים עצמם.

אם רוצים להפיק לקחים אמיתיים, אי אפשר לפעול מתוך האג׳נדה הפוליטית הקיימת. האג׳נדה מטמטמת כשהיא הופכת לראשונה בסדר העדיפויות, ובאה לפני השכל הישר והמקצועיות. השיטה הפוליטית מנווטת היום על ידי שני כוחות: ככל שאלה רוצים להגביל יותר ויותר, גוברת ההתנגדות של אלה שרוצים להתנער מעוד ועוד מגבלות. בינתיים השרים שכחו שיש להם תפקיד מעבר לפוליטיקה, והרבנים התרגלו שהעסקנים דוחפים עבורם בכל הכוח כדי לקבל את מבוקשם. רק שבין הכיסאות נופלים ומקפחים את חייהם אנשים בשר ודם.

כשמנקים את הפוזיציה האוטומטית, המסקנה ברורה. הסיטואציה הפוליטית יצרה מצב שבו מגזר שלם חי על פי חוקים אחרים ולא נתון למרות המדינה. אבל יש לכך מחיר כבד. שוב ושוב אנו רואים שאין רוחניות בלי חוק וסדר, ואין ביטחון בלי ריבונות.

אסון מירון הוא סמלי. הקומבינה החרדית עבדה למשך תקופה מסוימת, אבל היא לא יכולה לעבוד כשגודל המגזר עובר רף מסוים. הם כבר גדולים עבור המבנה שאמור להחזיק אותם.