שוב זה קורה. יום האבל הלאומי, שמטרתו היא להתייחד עם זכר הנספים ולהתפלל לרפואתם של הפצועים, מפנה את מקומו לספורט הלאומי של חיפוש אשמים. אבל כשהדם שותת, זה לא הזמן לתת דרור לנטייה הטבעית שלנו למצוא את האשמים. זה לא יחזיר את ההרוגים, ובוודאי שלא יהווה מרפא לפצועים. חשוב לחקור את האסון ולהפיק מכך את הלקחים, אך לא בטוח שהעיתוי הנכון הוא בשעה שמשפחות רבות קוברות את יקיריהן. עוד יימצא לכך הזמן המתאים.

ביום שישי האחרון, שעות אחדות לאחר שחגגנו את ל”ג בעומר, כבר ליוויתי למנוחות קרוב משפחה שנספה באסון. האווירה הייתה קודרת. כששבנו לבני ברק כשעתיים לפני כניסת שבת, פגשתי שכן שבאותו זמן יצא להלוויה אחרת. זה אולי מתאר יותר מכל את התחושות ששררו ברחוב החרדי בסוף השבוע. בשעות הקשות הללו, הדבר האחרון שמטריד הוא אם האחריות מוטלת על ראש הממשלה, על העסקנים החרדים, על משטרת ישראל או על הקהל ה"לא ממושמע", כפי שתיאר אחד העיתונאים.

מוטב היה לו הימים הבאים, ימי השבעה על הרוגי אסון הר מירון, היו מוקדשים לתפילה לשלום הפצועים ולמחשבה על האנשים שנסעו להתפלל ושבו בארונות קבורה. לפחות למענם יש לעשות את חשבון הנפש שכולנו זקוקים לו אחרי תקופת הקורונה והבחירות שהעצימו את הפילוג וזרעו איבה בעם. ביהדות עם ישראל נחשב לגוף אחד, ליחידה אחת עם גורל זהה. לכן, התפילות נאמרות בלשון רבים. כשאזור מסוים בגוף חווה כאב, זו בעיה של הגוף כולו. יש בכך נחמה וגם מחויבות. הנחמה היא שברגעים של כאב העם יודע להתאחד. הלכידות הכבויה מתעוררת לחיים בחסות הטרגדיה.

לצד הנחמה, קיימת גם מחויבות להמשיך את השותפות הזאת. שהתפילות יחברו את העם כולו, ושהעם יעטוף את כל חלקיו בהזדהות, לא רק באירועים כאלה. בעת ההלוויה קשה היה שלא לחשוב על המשותף שבין הדלקת המדורות בל"ג בעומר לבין ההמון שליווה את נספי האסון בדרכם האחרונה. בשני המקרים חלקו מאות אנשים את אותו רגש, חוו יחד את האווירה וספגו במשותף את אותם רגעים. התשתית לשותפות ותחושת הגורל קיימת, ולנו נותר רק להשתמש בה גם מחוץ לאירועים רוויי צער.

זו גם התשובה האפשרית לניגודיות הגדולה שעולה מהאסון הזה. אחד הימים השמחים בלוח השנה היהודי, שמסמל את הילולת הרשב"י ואת עצירת המגיפה של תלמידי רבי עקיבא, הפך ליום אבל לאומי. המקום שמחולל ישועות נעשה ברגע אחד לזירת אסון בהיקף שקשה לעכל. זה הופך את האסון הטרגי לקשה שבעתיים. אבל כשם שהיה בפרקים עגומים אחרים בהיסטוריה של העם היהודי, גם הפעם קיבלנו את הבשורה המרה בהכנעה ובהרכנת ראש, ומתוך הבנה עמוקה שאיננו יכולים להבין הכל. לפעמים השתיקה היא דרך התגובה הטובה ביותר.

איננו יכולים לדעת מה הסיבה לכך שעשרות אנשים שילמו בחייהם על שמחת ל"ג בעומר בציון הרשב"י במירון, אבל הדבר היחיד שאנו יכולים לדעת הוא שכולנו חלק בלתי נפרד מהאירועים הללו. שהם מאותתים לנו בדרכם להפוך לטובים יותר, לאומה מאוחדת יותר, לכזו שיודעת להפריד בין פוליטיקה ומחלוקות לבין החיים עצמם. האסון הזה אינו חלקם הבלעדי של האשמים שיימצאו בסופו של דבר. הוא שייך לכולנו. 


הכותב הוא איש תקשורת חרדי, כתב בעיתון "משפחה"