קווי הסיוע הנפשי ידעו ימים עמוסים מאז האסון בהר מירון בליל חמישי, בהיקפים הזכורים בעיקר ממלחמות, אבל לצד הפניות הרבות של הורים ושל נפגעי חרדה בכל מעגלי האירוע, ניתן היה למצוא גם פונים שהיו בקו הראשון של כוחות ההצלה, אשר הגיבו לאסון הנורא.
מדובר בעיקר בפרמדיקים, המהווים כ־10% מכלל הפניות לאתר עמותת סה"ר (סיוע והקשבה ברשת) בלבד. אנשי רפואה מספרים בפניות אלה שהם מתקשים מאוד להתמודד עם המראות שבהם נתקלו, של צעירים וילדים ללא רוח חיים שלא יכלו להצילם במהומה ובדוחק בזירת האסון.
תחושה קשה אחת שחוזרת בפניות של המגיבים לאסון מבין אנשי ההצלה היא של רגשות אשם על חוסר האונים שהאירוע המורכב זימן בפניהם.
לונה בן דיין, המנהלת המקצועית של סה"ר, המעניקה סיוע נפשי אנונימי ללא תשלום דרך האינטרנט, מספרת ל"מעריב": "המנגנון של אנשי הצלה הוא להילחם ברגע האמת ולא לקפוא או לברוח. מאז האסון מגיעות אלינו פניות של אנשים שהיו שם, בהם גם של אנשי ההצלה. הם לכאורה הוכשרו לעבוד בזירות כאלה, אבל מדובר בבני אדם, וברגע האמת המיומנות שלהם לא הופכת אותם ללא אנושיים".
את התחושות המאפיינות את פניות אנשי ההצלה באסון הזה משייכת בן דיין למאפיינים הייחודיים שלו: "יש כאן השפעה חזקה מאוד לגיל הנפגעים ולמידת חוסר האונים של הנפגעים. החוויה של אנשי ההצלה שפקדו את זירת האסון היא של כעס, תחושות אשם וחוסר אונים, לאחר שהיו ילדים שהם לא יכלו להציל. אחד מהם כתב בפירוש: 'יכולתי אולי להציל עוד ילד'. הספק הזה מכרסם בנפשם".
בן דיין מסבירה: "ברגע האמת, גם מול תוהו ובוהו התגובה של אנשי מקצוע היא אוטומטית - של תפקוד בכל מחיר ושל תגובה מהראש. התחושות הנפשיות של הלקאה עצמית או כישלון של מי שייעודו הוא הצלת חיי אדם עולות רק אחר כך, ולכן הפניות האלה מגיעות אלינו מספר אחרי האסון. אנחנו קוראים לכל אדם שחש צורך כזה לפנות אלינו ולא לתת לתחושות האלה להתקבע במחשבה".
פניות לסיוע במוקד סה״ר באופן אנונימי: www.sahar.org.il