נהוג לומר שלאסקימואים יש 100 מילים לתאר שלג, פשוט כי יש להם המון ממנו. להולנדים יש עשרות תיאורים ל"וויד". לשוודים יש ביטויים רבים לסוגי קור שונים, ולנו יש יותר מעשר מילים לתאר מחדל.
לנוחתים זה עתה מהחלל, “מחדל" הוא שערורייה שהתחילה ממעשה לא אחראי, והתגלגלה לכדי אסון ברור וידוע מראש, שבכל זאת מצליח להפתיע את כולם.
ה"אסון במירון" הוא מחדל מחריד, אבל הוא נקרא “אסון" רק משום שהוא מתחרז עם “מירון" ולכן כך נתפס והתקבע. אילו האירוע היה מתרחש על הר עיבל, הוא היה מכונה “המחדל בעיבל".
לצד המילה "מחדל" ישנה גם “פרטאץ'" הנהדרת, “עיגול פינות" שתמיד עובד, “עצימת עיניים", שהיא דרך ישראלית קלה ונוחה לבצע משימות גדולות ומורכבות. זו השפה שלנו, ויש לה דרכים משונות ורבות לומר לנו שיש כאן פאלטה, פדיחה, אוזלת יד מקוממת ועוד ועוד.
לשלב התירוצים נגייס ביטויים משפות זרות דווקא: בתחרוואה בניתי, בקומבינה הקמתי, יעני בדקתי ואישרתי את הגשר, ואשכרה הדבקתי אותו עם סלוטייפ והייתי בטוח שזה יחזיק, בחיאתכ, מה אתם רוצים מסחבק? כולה חשבתי שאם אני בונה אולם אירועים עם תקרת פל־קל היא תוכל להחזיק מאות חוגגים, מה קרה? כולה ניסיתי, חשבתי שזה פל, ידעתי שזה קל, בסוף הסתבר שזה מחדל.
איך יכולתי לדעת שאם אני מתקין גדר בהופעה בערד, היא תתמוטט על הקהל, ואיזה סיכוי יש לנחל בדרום להתמלא ככה פתאום, דווקא כשאני מוציא לשם טיול?
לכל האסונות יש מכנה משותף: מקום צר (גדר, תקרה, שער, גשר, נחל, מסדרון עשוי רצפת נירוסטה מחליקה) שלא עמד בעומס והפך למלכודת מוות. אולי בכלל הבעיה היא איתנו, האזרחים הנדחסים, שלא מצליחים לגלות יכולת עמידה וחוסן במקומות רעועים, או לפחות מיומנות טיפוס לגובה, כשצריך.
בדרכנו הבטוחה לכל מחדל, מסתובבים להם אנשי דרג הביניים התפעולי, הבלתי נראה. מדובר במאות אנשים שסוגרים עניינים, מטפלים בדברים הקטנים, חותמים על מסמכים מאשרים ומעבירים תיקים מצד לצד, מסדרים ומטפלים במי שצריך, תופרים מכרזים לבעלי עניין ומקדמים את כל מי שלא מגיע לו.
גם איתם השפה העברית נדיבה, והעניקה להם מספר תיאורים מוצלחים, כמו מאכערים, עסקונה או עסקנים (תלוי במוצאם), דילרים, אנשי שלומנו, פעילים, מוציאים ומביאים, מתווכים ומתאמים.
השבוע התברר שגם לשר לביטחון הפנים, אמיר אוחנה, יש חיבה לשפה העברית והמון זמן פנוי, והוא חידד את ההבדלים בין “אחריות" לבין “אשמה", כשטבע את המשפט שמתחרה באוויליותו רק בפוסטים של ליהיא גרינר וקבע: “אני אחראי, אבל אחריות - אין פרושה אשמה".
כלומר, יש “אחראי", שהוא האדם שמקבל רכב, לשכה וכבוד מהמדינה, ובאחריותו להסתובב עם חיוכים זחוחים, שביעות רצון עצמית ותועפות של יוהרה, ויש “אשם", שהוא בעל הדרגה הכי גבוהה שאפשר להעיף, אבל הכי נמוכה שכדאי לפטר.
ואיך זה ייתכן? הרי האדם המודרני מסתובב תמיד עם איזושהי תחושת אשמה על משהו, לפעמים אפילו מוגזמת. על כך שהוא לא הורה מספיק טוב, לא בן זוג הכי מכיל, לא מפרנס הכי יעיל. ידוע הרי שכל הדת מבוססת על רגשות אשמה, עם חגים.
אז איך אדם יכול להרגיש כל כך לא אשם? את כולנו מייסר המצפון האנושי על דברים שעשינו, או נמנענו מלעשות, בחיינו הקטנים, רק משום שאנחנו מסוגלים להבין, לסלוח ולפעול, לא רק ממניעים אגואיסטיים. אולם האנשים בפסגת הפירמידה מתנערים לחלוטין מהרגש הכל כך אנושי.
יש בהם תמהיל מפתיע: מקסימום אגו וגינונים, מינימום אחריות ואפס אשמה. רגש האשמה הוא חלק מסלסילת ה"רגשות של המודעות העצמית", ביחד עם בושה, גאווה ומבוכה. את הגאווה אנחנו בהחלט רואים, אבל איפה המבוכה? איה הבושה? לפחות היית מצפה שאדם יתכנס בעצמו לאיזה יום־יומיים, יליט את פניו בידיו, ויגיד איך נתתי לזה לקרות לעזאזל, מה עשיתי? לא נעים לי לצאת מהבית.
במקום זה הוא חוזר למשרדו, אומר בוקר טוב לאנשי לשכתו, ומתחיל עוד יום עבודה. ואולי רק בזווית העין שלו או בצד הפה, ניתן לראות ביום בהיר, ולו רק לכמה דקות, איזה רגש אנושי ובריא. אה, לא, סליחה, זה רק עוד חיוך מזויף.