בני בן ה־3 צמוד אליי כל הזמן ולא רוצה להיפרד ממני. כאשר אני צריכה ללכת לעשות קניות, או אם אני הולכת לפגוש חברה, הוא מתחיל לבכות. כיצד אני יכולה לסייע לבני להתמודד עם רגעי הפרידה ממני?
“לילדים יש כל מיני סוגים של התנהגויות, ופעמים רבות אנחנו מנסים לחפש מהי הסיבה להתנהגות. אנחנו אומנם לא יודעים מה עובר במוחו של ילד קטן, אבל ניתן לנחש שקשה לו להתמודד עם הפרידה מאמו. כאשר לילד קשה, יש להורים רבים נטייה להקל על ילדיהם כל הזמן. אני בעד להקל על הילדים – אבל לא כל הזמן, לא בכל מחיר ולא בכל הזדמנות. הדרך היחידה ללמוד איך לחיות את החיים האלה, ולמצוא את הכוחות הפנימיים שיש בכל אחד (גם לילד בן 3), היא על ידי כך שמממשים את הכוחות האלו בפועל".
"החיים מזמנים זאת כל הזמן. אם את צריכה להיפרד מבנך ולצאת מהבית, אז למרות שהילד מאוד בוכה, את מסתכלת עליו באהבה, אומרת לו שאת יודעת שהוא רוצה לבוא איתך, אבל הוא לא יכול להצטרף אלייך, ויוצאת. הוא יישאר בבית, יבכה, יהיה לו קשה מאוד. אז מה? ממתי אנחנו מפחדים מבכי של תינוק? תתנהגי אליו אחרת כי הוא בוכה? אנחנו כל הזמן מחפשים סיבות למה המסכן נורא מסכן, ואז אנחנו נשארים איתו, יושבים איתו, מרככים אותו ולא מאפשרים לו להתחיל ללמוד לחיות את חייו. המציאות עצמה מאלצת את הילד להסתגל לפרידה מאמא, ועלינו לאפשר למציאות לעשות זאת. הוא בחיים לא יצליח ללמוד להתמודד עם ההרגשה הלא פשוטה של ניתוק מאמא, אם הוא לא ינותק מאמא שלו. אנחנו צריכים לתת למציאות לפעול ולא לעוות את המציאות לטובתו. המציאות היא שלמרות שזה קשה, הוא יצטרך להתרגל לפרידה מאמא. נותנים לילד ללמוד שהוא יכול לשרוד את כאב הפרידה”.
לאחרונה בתי בת השנתיים מעמידה פנים שהיא תינוקת. בהתחלה זה היה סביר, אך ככל שהזמן עובר ההתנהגות התינוקית הופכת להיות מוגזמת יותר, היא בוכה כמו תינוקת וכל הזמן רוצה שנאשר לה שהיא אכן תינוקת. מה אני יכולה לעשות כדי לטפל בהתנהגות שלה?
“פעמים רבות התנהגויות כאלה מתחילות באופן תמים, כסוג של משחק. לאט־לאט הילדה מגלה שיש להתנהגות שלה רווח פסיכולוגי. דרך זה שהיא מעמידה פני תינוקת, היא זוכה לתשומת לב, לדיבור מסוים ולפינוקים. בנוסף, היא מבינה שהיא יכולה לשלוט בהוריה באופן כזה, כי הרי היא מאלצת אתכם לאשר לה שהיא אכן תינוקת. זה לא במודע ולא במזיד, אבל דרך ההתנהגות שלה הילדה מצליחה לגרום לכם לעשות את מה שהיא רוצה, ועם הזמן ההתנהגות הזו רק הולכת וגוברת. אם המצב היה כזה שפעם ביום היא הייתה משחקת כתינוקת והיית משתפת עם זה פעולה, ואחר כך הייתן ממשיכות הלאה ושוכחות מזה, הייתי אומרת שזה רק משחק, ואין עם כך בעיה. אבל אם ההתנהגות הזו הולכת ומשתלטת על הבית, אז זה כבר לא רק משחק, אלא משהו שמשרת דברים נוספים אצל הילדה, כמו הרצון שלה לקבל תשומת לב".
"כדי להפסיק את התופעה, עלייך להודיע לילדה שאת מכחידה את ההתנהגות הזאת. את אומרת לה בחיוך ולא בכעס - כי אין סיבה לכעוס על ילדה בת שנתיים שרוצה לשחק כתינוקת - שאת לא אוהבת את ההתנהגות הזאת, שהיא כבר ילדה בת שנתיים וממש לא תינוקת. את מסבירה לה שאת דווקא אוהבת את העובדה שהיא הולכת וגדלה. מאותו רגע שניהלת את השיחה הזאת, את לא משתפת פעולה עם ההתנהגות התינוקית. אני לא רוצה שתתעלמי מהילדה, אבל בהחלט אפשר להתעלם מההתנהגות שלה. בנוסף, אם הילדה ממשיכה להעמיד פני תינוקת, הייתי מציעה לומר לה שאם היא תפסיק לשחק כתינוקת, תוכלו למצוא יחד משחק משותף שתואם את גילה ולשבת ולשחק. באדיבות, ובעזרת הרבה כבוד לילדה, את יכולה לייצר מצבים שבהם את לא משתפת פעולה עם ההתנהגות התינוקית ומעודדת אותה להתנהג כילדה קטנה, ולא כתינוקת”. ד